לא תהא שחיטה בלילה פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ, שחייב על ההעלאה, כמבואר במשנה להלן (זבחים קו,א), למרות שאינה מתקבלת בפנים, וגם אם עלתה תרד.

מתיב [מקשה] על כך רב חייא בר אבין ממה ששנינו: השוחט עוף בפנים, ומעלה בחוץ — פטור על ההעלאה, שהרי עוף של קרבן נמלק ולא נשחט. אבל אם שחט את העוף בחוץ, ומעלה בחוץ — חייב. ולפי דברי ר' יוחנן, גם כאן נימא [נאמר]: לא תהא שחיטה בפנים פחותה משוחט ומעלה בחוץ, ומדוע הוא פטור!

ואומרים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דברי ר' יוחנן. איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ לקושיה זו: אין מקום ללמוד משחיטת עוף בחוץ לשחיטת עוף בפנים, שכן שחיטת העוף בפנים הרי זה כאילו מיקטל קטליה [הרג אותו]. מה שאין כן בשחיטת בהמה בלילה בפנים, אף שהיא פסולה, הרי זו שחיטה, ויש ללומדה משחיטת חוץ.

א ועוד בדינם של דברים שעלו על המזבח שלא כהלכתם, אמר עולא: אימורי (חלקי הקרבן הנשרפים במזבח) קדשים קלים שהעלן למזבח לפני זריקת דמן, שהיא המקדשתם למזבח — לא ירדו, כיון שנעשו לחמו של מזבח.

אמר ר' זירא: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] במשנתנו: שנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים בכל אלו, אם עלו האימורים לא ירדו. ומעתה יש ללמוד: ומה התם [שם] שאם בא לזרוק את הדם אין לו אפשרות לזרוק ולהכשירם להקרבה, שהרי נשפך הדם, בכל זאת אמרת [אומר אתה]: אם עלו לא ירדו, הכא [כאן] שהדם קיים, ואם בא לזרוק זורק ומכשירם להקרבה, לא כל שכן שאם עלו לא ירדו?

ודוחים: תרגמא [תרגם, הסבר אותה] הלכה זו שבמשנה דווקא בקדשי קדשים שכן אימוריהם מקודשים למזבח אף לפני זריקת הדם, ולכן אם עלו לא ירדו. אבל אימורי קדשים קלים אינם ראויים כלל למזבח קודם זריקת הדם.

ומקשים: הרי קרבן פסח, שנזכר באותה רשימה של דברים שאם עלו לא ירדו, שקדשים קלים הוא! ודוחים: תרגמא [תרגם, הסבר] שהוזכר שם פסח רק בענין אם נשחט שלא לשמן, ולא לענין נשפך ויצא הדם.

תנן [שנינו במשנתנו]: וכולן שעלו חיין לגבי מזבח — ירדו, ונדייק מכאן: הא [אבל] שחוטין — לא ירדו גם אם לא נזרק דמם. מאי לאו [האם אין] דיוק זה חל על כל הקדשים, לא שנא [אינו שונה] בקדשי קדשים, לא שנא [אינו שונה] בקדשים קלים?

ודוחים: לא, אפשר לומר: הא [אבל] שחוטין — מהן ירדו, מהן לא ירדו. ומקשים: והא [והרי] "כולן" קתני [שנה], ועל כולם יש לדייק שאם היו שחוטים לא ירדו! ומשיבים: מה ששנינו "כולם" מתייחס רק לחיין, להשמיענו שכל הקרבנות הכשרים שעלו למזבח — ירדו, ואין צורך לשוחטם על המזבח, ואינה מלמדת לגבי שחוטים.

ושואלים: ומדוע הוצרכה המשנה לאמר זאת? פשיטא [פשוט] שירדו! ומשיבים: לעולם מדובר על החיין, אבל לא בבעלי חיים כשרים, אלא בבעלי מום בדוקין (קרום) שבעין, ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' עקיבא, שאמר קודם לכן במשנה שאם עלו לא ירדו, ובאה המשנה להשמיענו כי בחיים מודה הוא שירדו.

ומקשים: במאי אוקימתא [במה העמדת] את ההלכה הזו במשנה — בפסולין, אימא סיפא [אמור את סופה]: וכן עולה שעלתה חיה לראש המזבח — תרד, שחטה בראש המזבח — יפשיט וינתח במקומה. ואי [ואם] פסולה היא, כדבריך, יש לתמוה: וכי בת הפשט ונתוח היא? הלוא "והפשיט את העולה ונתח אתה" (ויקרא א, ו) אמר רחמנא [אמרה התורה], "אתה" — הרי זה מיעוט: כשרה ולא פסולה!

ומשיבים: סיפא אתאן [בסוף, בהלכה זו לגבי עולה, באנו] לכשרה. ושואלים: ומאי קמשמע לן [מה משמיע לנו]? ומשיבים: שיש הפשט ונתוח גם בראש המזבח, ואין בכך גנאי.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר]: אין הפשט ונתוח בראש המזבח, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: לשיטתו, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שהיתה לו שעת הכושר ונפסלה, שעלתה חיה, ושחטה בראש המזבח וזרק דמה, ואחר כך אירע בה פסול. ומשנה זו לדעת ר' אלעזר בר' שמעון היא, שאמר: כיון שנזרק הדם ובכך הורצה בשר להקרבה שעה אחת, הרי אף שנפסלה לאחר מכן — יפשיטנה ועורה לכהנים, ובשרה מוקטר.

ושואלים: ואלא, אם בפסולה מדובר, דקתני [מה שהוא שונה] בתוספתא על משנתנו: כיצד עושה? מוריד את הקרבים למטה ומדיחן, למה לי? כלומר, מדוע? הרי לאחר שמורידם שוב לא יעלו!

ומשיבים: אלא היכי נעביד [כיצד נעשה]? נקרבינהו בפרתייהו [נקריב אותם עם הפרש שבתוכם]? הלוא על כיוצא בזה כבר נאמר: "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך" (מלאכי א, ח), שדבר המאוס לפני בשר ודם אין ראוי להקריבו לגבוה!

ומסבירים: אנן הכי קאמרינן [אנו כך אומרים, תמהים]: הואיל ומורידים את הקרביים, מדיחן למה לי? והרי כיון שפסולים הם, שוב אין מעלים אותם! ומשיבים: משום חשש דאי מיתרמי [שאם מזדמן] כהן אחרינא [אחר] ולא ידע שהם פסולים — נסקינהו [יעלה אותם] כשהפרש בתוכם.