הא [זה] ששנינו במשנה בענין מי חטאת, שהם בטלים ברוב רגיל של מים — הוא כשיטה דידיה [שלו], של ר' יהודה עצמו. הא [זה] ששנינו בברייתא, בדין יין לבן שרואים אותו כאילו הוא יין אדום, ואינו בטל ברוב רגיל של מים — הוא כשיטה דרביה [של רבו] שהוא רבן גמליאל, המחמיר בדין תערובת של מין במינו, דתניא [שכן שנויה ברייתא] ר' יהודה אומר משום (בשם) רבן גמליאל: אין דם מבטל דם כגון דם קדשים שאינו בטל בדם אחר. אין רוק מבטל רוק כגון רוקו של הזב שנתערב ברוק של אדם טהור, ואין מי רגלים מבטלין מי רגלים כגון מי רגליו של זב במי רגלים אחרים.

רבא אמר תירוץ אחר: המשנה לפיה מי חטאת בטלים ברוב רגיל של מי המקוה, אין ממנה סתירה לדברי ר' יהודה שבברייתא לענין יין לבן שנתערב במים, שכן בדלי שתוכו (חללו) טהור ורק גבו טמא עסקינן [עוסקים אנו] במשנה זו, דמדינא סגי להו בכל דהו [שמן הדין די להם למי המקוה בכניסה כל שהוא] לדלי, כדי לטהר את שפתו. ומי החטאת שבתוכו אינם מעכבים כלל את טהרתו.

ורבנן הוא דגזרו בהו [וחכמים הם שגזרו בהם] במי החטאת, להוסיף עליהם ממי המקוה, דילמא חייס עלייהו ולא מבטיל ליה [שמא יחוס עליהם הבעלים, על מי החטאת, מתוך שאינו רוצה לבטל אותם מקדושתם] ולא יטבול את הכלי כראוי, ומשום כך, כיון דאיכא ריבויא [שיש ריבוי] של מי המקוה עליהם — לא צריך יותר, שהרי כבר נטהר הכלי.

א אמר רבא בסיכום דיני תערובת: אמור רבנן [אמרו חכמים] בטעמא [בטעם], שאם ניכר טעמו של דבר בדבר אחר — אינו בטל, ואמור רבנן ברובא [ואמרו חכמים שאיסור בטל ברוב], ואמור רבנן בחזותא [ואמרו חכמים במראה], שדבר שמראהו ניכר אינו בטל. וכך פירוש הדברים: בתערובת מין בשאינו מינו — הביטול הוא בהתאם לטעמא [טעם], בתערובת מין במינו — הביטול הוא ברובא [ברוב], והיכא דאיכא חזותא [ובמקום שיש מראה] שהמראה הוא הקובע האם דבר כשר או פסול — הביטול תלוי במראה.

ב ושבים לשיטת ריש לקיש שאמר שאיסורים (כגון נותר ופיגול וטמא) מבטלים זה את זה. ואומרים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו על ר' אלעזר, שכן אמר ר' אלעזר: כשם שאין מצו‍ת מבטלות זו את זו כשאוכל אותן כאחת, אלא כל אחת עומדת בפני עצמה, למרות שהאחרת מרובה ממנה, או נותנת בה טעם, כך אין איסורין מבטלין זו את זו.

ומוסיפים: מאן [מיהו] זה ששמעת ליה [אותו] שאמר: אין מצו‍ת מבטלות זו את זו? שיטת הלל היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: אמרו עליו על הלל הזקן שכך היה נוהג בליל הסדר, כורכן את קרבן הפסח עם המצה והמרור בבת אחת ואוכלן, משום שנאמר בקרבן הפסח: "על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט, יא), ולא חשש הלל שבכך יבטל טעם המרור את טעם המצה.