א רב זביד מתני הכי [היה שונה כך, בדרך אחרת], שלדעתו אמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמה בשבת, אם עשה כן בשוגג — אינו חייב חטאת, במזיד — חייב סקילה.

מתיב [מקשה] על כך רבא ממה ששנינו בברייתא: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת — חייבין על זדונו סקילה. ומכאן נדייק הא [הרי] אם אין חייבין על שגגתו חטאת — אף אין חייבין על זדונו סקילה וקשה לרמי בר חמא!

ומתרצים: מי קתני [האם שנינו] את הדיוק "הא אין חייבין על שגגתו אף אין חייבים על זדונו סקילה", הלא יש אפשרות להבנה אחרת והכי קאמר [כך אמר]: דבר שחייבין על שגגתו חטאת — חייבין על זדונו סקילה בכל מקרה, ואולם יש דבר שאין חייבין על שגגתו חטאת ובכל זאת חייבין על זדונו סקילה, ומאי ניהו [ומה הוא]? — מחמר.

ב שיטה אחרת בהלכות מחמר הביא רבא אחוה [אחיו] של רב מרי בר רחל, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה אבוה [אביו] של רב מרי בר רחל. ואגב מעירים: ללישנא בתרא [ללשון האחרונה], שרבא זה היה אביו של מרי בר רחל קשיא הא [קשה זה] שרב אכשריה [הכשירו] לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסיה [ומינה אותו בין פקידי] בבל. שמאותו מעשה נלמד שאביו של רב מרי בר רחל לא היה מישראל, והיה צורך להכשיר אותו למינוי על סמך העובדה שאמו היא יהודיה מלידה. ואולם אם חכם בשם רבא היה אביו של רב מרי בר רחל, מה צורך היה למצוא לו הכשר משום אמו? ומשיבים: אין להוכיח מזה שבר, שכן דילמא תרי [שמא שני] מרי בר רחל הוו [היו], אחד בן גר והשני בנו של חכם שנקרא רבא.

מכל מקום חכם זה הוה מתני להא שמעתיה משמיה [היה שונה את הלכתו זו משמו] של ר' יוחנן לפטור. שאמר ר' יוחנן: המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום.

ומפרטים: אם עשה זאת בשוגג לא מחייב [אינו חייב] חטאת — כיון דהוקשה [שהושוותה] כל התורה כולה לאיסור עבודה זרה, ומשם נלמד שאין אדם מתחייב אלא על מעשה שעשה הוא עצמו, כאמור. ואם עשה זאת במזיד נמי לא מיחייב [גם כן אינו מתחייב] — דתנן [שכן שנינו במשנה] המונה את החייבים סקילה בין השאר גם את המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה, ונדייק: הא [הרי] אם אין חייבין על שגגתו חטאת — אף אין חייבין על זדונו סקילה.

וכמו כן אף בלאו נמי לא מיחייב [באיסור לא תעשה גם כן אינו מתחייב], ואינו נענש במלקות כדין העובר על מצוות לא תעשה שבתורה — שאף שנאמרו בתורה כמה איסורים אזהרות וציוויים שלא לעשות מלאכה בשבת, מכל מקום הוה ליה [הרי הוא] לאו ("לא תעשה") שניתן מיסודו לא לצורך עונש מלקות אלא לאזהרת (כלומר, שיש איסור המחייב) מיתת בית דין, וכל לאו שניתן מיסודו לאזהרת מיתת בית דין, אם מאיזה טעם שהוא לא נתקיים עונש המוות אין לוקין עליו.