ומשיבים: צריכי [צריכות] שתי המשניות הללו להישנות, דאי מהתם [שאם משם] מהמשנה שבמסכת עבודה זרה, הוה אמינא [הייתי אומר]: דין זה הוא דווקא כשנתערבה הבהמה האסורה בבהמות חולין, והכל נאסר להדיוט, אבל כשנתערבה בבהמות קדשים, שמיועדות לגבוה (להקדש) ויש בכך הפסד קדשים — אימא [אמור] שלא נפסדינהו לכולהו [נפסיד את כולם כל הקרבנות הכשרים], ודי ברוב רגיל כדי לבטל בהם את האיסור, לכך נצרכה להישנות אף משנתנו.

ומן הצד האחר, אי מהכא [אם מכאן, ממשנתנו] בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] שכל התערובת נאסרת, אמורים דווקא בקדשים — משום דמאיס [שמאוס, מגונה] הדבר להקריב לפני המקום מתערובת שכזו, שיש בה בהמה אסורה, אבל לענין שימוש של חולין מתערובת שכזו, דלא מאיס [שאין הדבר מאוס] — אימא [אמור]: איסורי הנאה ליבטלי ברובא [שייבטלו ברוב], על כן צריכא [נצרכה] אף המשנה שבמסכת עבודה זרה.

ושואלים: ובאמת, מדוע לא נאמר כי ניבטלו [ייבטלו] הבהמות האסורות בהנאה ברובא [ברוב], כמו שאר דברים שבתורה! וכי תימא [ואם תאמר] בתשובה: חשיבי [חשובים] הם לעצמם, שכל בהמה נמנית לעצמה, ולכן הם לא בטלי [בטלים] ברוב, ואולם הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] בענין זה: כל דבר שדרכו לימנות (להיספר) כשמוכרים אותו, שנינו שאיננו בטל ברוב מחמת חשיבותו, גם אם לעתים הוא נמכר כחלק מחבילה. כגון בהמה, שיש שהיא נמכרת כחלק מעדר ולא לפי מנין מדוייק.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: דווקא את שדרכו לימנות תמיד שנינו שאיננו בטל ברוב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע בהמה אינה בטלה ברוב? והרי יש והיא נמכרת כחלק מעדר! ומה היא אותה מחלוקת? דתנן [ששנינו במשנה]: מי שהיו לו חבילי תילתן, שהוא תבלין חשוב, של כלאי הכרם, כלומר, שנזרע בתוך כרם,