ונשמתו עולה תחת כסא הכבוד, ושוב אינה יורדת.

א אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב : מהספדו של אדם אם הצטערו ובכו עליו שומעי ההספד ניכר, אם בן העולם הבא הוא הנספד אם לאו [לא]. ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והאמר ליה [והרי אמר לו] רב לרב שמואל בר שילת: אחים בהספידא, דהתם קאימנא [חמם את הלבבות בהספד שלי, מפני ששם אעמוד ואקשיב לדבריך], והרי אף שהיה רב אדם גדול ובודאי היה בן עולם הבא, מכל מקום הוצרך להזהיר על הספדו! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], הא [זה] ששנינו שהוא בן עולם הבא — הרי זה באופן דמחמו ליה ואחים [כשמלהיבים את הלב עבורו ואנשים נלהבים]. הא [זה] ששנינו את בקשת רב לרב שמואל בר שילת — הרי זה באופן דמחמו ליה ולא אחים, ומכיון שידע רב שכך עלול להיות, לכך הזהירו.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: כגון מר דסנו ליה כולהו פומבדיתאי, מאן אחים הספידא [אדוני ששונאים אותו כל בני פומבדיתא עירו, מי יתלהב בהספדו]? אמר ליה [לו]: מיסתיא את [די לי אתה] ורבה בר רב חנן.

בעא מניה [שאל ממנו] ר' אלעזר מרב: איזהו בן העולם הבא? אמר ליה [לו] רב: בדברי הכתוב "ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו" (ישעיה ל, כא), כלומר, שהמספידים אחרי מיטתו ("מאחריך") יאמרו עליו דברים טובים. ר' חנינא אמר: כל שדעת רבותינו נוחה הימנו, סימן הוא לו שהוא בן עולם הבא. כדי לפרש את הפסוק בקהלת "וסבבו בשוק הסופדים" (קהלת יב, ה), בני גלילא אמרי [הגליל אומרים]: עשה דברים שלבסוף ייאמרו בהספד לפני מטתך, ובני יהודה אמרי [אומרים]: עשה דברים שלבסוף ייאמרו בהספד לאחר מטתך. ומעירים: ולא פליגי [ואין הם חלוקים], אלא מר כי אתריה, ומר כי אתריה [זה כמנהג מקומו, וזה כמנהג מקומו]. שבגליל היו הספדנים עומדים לפני מטת המת, וביהודה היו הספדנים עומדים אחריה.

ב תנן התם [שנינו במשנה שם], ר' אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את ר' אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: וכל שכן, שעצה זו טובה היא, ישוב כבר היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט, ח), הרי שצריך אדם להיות מוכן תמיד.

ובדומה לזה אמר רבן יוחנן בן זכאי: משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה, ולא קבע להם זמן. פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו: כלום חסר דבר לבית המלך לצרכי סעודה? ובוודאי יכול המלך לזמנם מיד לסעודה. טיפשין שבהן הלכו למלאכתן, אמרו: כלום יש סעודה בלא טורח? ובינתיים עד שיטרחו בסעודה יעסקו הם בענין אחר.

פתאום ביקש המלך את עבדיו שיבואו לסעודה. פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין, והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת הפיקחים וכעס לקראת הטיפשים. אמר המלך: הללו הפקחים שקישטו את עצמן לסעודה — ישבו ויאכלו וישתו, ואילו הללו הטפשים שלא קישטו עצמן לסעודה — יעמדו ויראו. וכן הוא לגבי אנשים הסבורים שיום המות והדין רחוק מהם ואינם מכינים עצמם לקראתו.

חתנו של ר' מאיר משום (בשם) חמיו ר' מאיר אמר: אילו היה עונשם של אלה שלא הכינו עצמם רק בזה שהם עומדים ורואים לא היה זה מספיק, שכן אף הן נראין כמשמשין בסעודה, ואין בכך בזיון ועונש כל כך. אלא אלו ואלו יושבין, הללו הפקחים, הצדיקים — אוכלין. והללו הטפשים, הרשעים — רעבין, הללו, הצדיקים — שותין, והללו הרשעים — צמאים, שכן נאמר: "לכן כה אמר ה' אלהים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבשו הנה עבדי ירנו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב" (ישעיה סה, יג-יד).

דבר אחר: דרשו על הפסוק "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" — אלו הבגדים שיש בהם ציצית, שהציציות לבנות הן, "ושמן על ראשך אל יחסר" — אלו התפילין של ראש, שבלשון זה רימז עליהם.

א משנה מי שהיה הולך בערב שבת בדרך והחשיך לו היום, והגיעה השבת בעודו בדרך — נותן כיסו (ארנקו) שיש בו ממון לגוי ההולך עמו, ואם אין עמו גוי — מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה של העיר, למקום שבו ניתנים הדברים להישמר — נוטל מעל החמור את הכלים הניטלין בשבת. וביחס לכלים שאינן ניטלין בשבת — מתיר החבלים הקושרים את השקים לבהמה, והשקין נופלין מאיליהם, עם הכלים שבהם.

ב גמרא שנינו במשנה שכאשר החשיך לו היום ונכנסה שבת בעודו בדרך, שנותן כיסו לגוי. ושואלים: מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה [מה טעם התירו לו חכמים לתת את כיסו] לגוי? והרי אסור אפילו לומר לגוי לעשות מלאכה עבור ישראל! ומשיבים: קים להו לרבנן [מוחזק להם לחכמים] שאין אדם מעמיד עצמו (מתאפק ומוותר) על ממונו, ולכן אי [אם] לא שרית ליה [תתיר לו] על ידי גוי — אתי לאיתויי [יבוא להביאו, לטלטלו] בעצמו ארבע אמות ברשות הרבים, ויעבור על דברי תורה.

אמר רבא: ההיתר הזה לתת לגוי הוא דוקא בכיסו שלו, אבל במציאה שמצא בשבת — לא התירו. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הדבר, שהלא "כיסו" תנן [שנינו] ולא דבר אחר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי הוא הדין אפילו במציאה שמותר לתיתה לגוי, והאי דקתני [וזה ששנה] "כיסו" — אורחא דמילתא קתני [כדרך הנהוגה בדבר זה שנה], שכרגיל מצוי כיס בידי אדם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זה רק שימוש לשון מקובל אלא קביעת הלכה מדוייקת. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] שבמציאה אסור לתיתה לגוי, אלא באופן שלא אתי לידיה [באה לידו] המציאה מבעוד יום, אבל אם כבר אתי לידיה [באה לידו] מבעוד יום — ככיסיה דמי [ככיסו היא נחשבת].

איכא דאמרי [יש שאומרים] ועוסקים בבעיה זו בלשון אחרת, ולפיה בעי [שאל] רבא: מציאה הבאה לידו מהו הדין, האם נאמר כי כיון דאתא לידיה [שכבר באה לידו] — הרי ככיסיה דמי [ככיסו היא נחשבת]? או דילמא [שמא] כיון שלא טרח בה — לאו ככיסיה דמי [ככיסו היא נחשבת] ויהא מוכן לוותר עליה, ולכן לא הוצרכו חכמים להתיר על ידי גוי. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ג שנינו במשנה שאם אין עמו גוי — מניח על החמור. ומדייקים: טעמא [הטעם, דוקא] שאין עמו גוי. הא [הרי] אם יש עמו גוי — לגוי יהיב ליה [נותן אותן] את הכיס, ואינו מניחו על החמור. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הלכה זו? ומשיבים: חמור של ישראל — אתה מצווה על שביתתו בשבת, גוי — אי [אין] אתה מצווה על שביתתו ואין בכך איסור מן התורה.

והלכה נוספת: אם לא היה גוי, אבל היו עמו חמור וחרש שוטה וקטן — על החמור מנח ליה [מניח אותו], ואילו לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה [אינו נותן אותו]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? הני [אלה] — אף על פי שאינם חייבים במצוות, מכל מקום בכלל אדם הם, ואולם האי [זה החמור] — לאו [לא] אדם הוא, ולכן עדיף לתת עליו מאשר לחרש שוטה וקטן. ואם היו עמו חרש ושוטה — נותן לשוטה. שוטה וקטן — נותן לשוטה.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים]: אם היו עמו חרש וקטן מה יעשה ולמי יתן את הכיס? ומסבירים: אליבא [לשיטת] ר' אליעזר לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שלשיטתו יש לחרש דעת במידה מסויימת ודעתו נחשבת יותר משל הקטן, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יצחק אומר משום (בשם) ר' אליעזר: תרומת חרש, כלומר, תרומה שהפריש חרש מן הפירות —