ושל ייסורי בית הכסא — רעות לעינים. של סם ושל שחוק ושל פירות חריפים — יפות לעינים.

א וממשיכים לבאר עוד את פסוקי ספר קהלת. נאמר: "ביום שיזעו שמרי הבית והתעותו אנשי החיל ובטלו הטוחנות כי מעטו וחשכו הרואות בארובות" (קהלת יב, ג), ומפרשים: "ביום שיזעו שמרי הבית" — אלו הכסלים (המתניים) והצלעות המקיפות את גופו של אדם, "והתעותו אנשי החיל" — אלו שוקים, שכוחו של אדם עליהן. "ובטלו הטחנות" — אלו שינים הנושרות, "וחשכו הראות בארבות" — אלו עינים המתכהות.

ומסופר: אמר ליה [לו] קיסר לר' יהושע בן חנניה: מאי טעמא [מה טעם] לא אתית לבי [באת לבית] אבידן? שהיה מקום המיועד לשיחות ולוויכוחים. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן חנניה בלשון חכמה: טור תלג סחרוני גלידין [הר שלג הקיפו קרח], כלומר, השערות הלבינו. כלבוהי לא נבחין [כלביו אינם נובחים], כלומר, קולו אינו נשמע. טחנוהי לא טוחנין [טוחניו אינם טוחנים], כלומר, שיניו נשרו. בי [בבית] רב אמרי [אמרו] והוסיפו: אדלא אבידנא, בחישנא [אחרי מה שלא אבדתי, אני מחפש], שהזקן הולך כפוף ונראה כמחפש אבידה.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי בר קיסמא אומר: טבא תרי מתלת [טובות שתי הרגליים של ימי הצעירות משלוש בצירוף המקל של ימי הזקנה]. ווי [אוי] לה לחדא דאזלא ולא אתיא [לאחת שהולכת ואינה באה] ושואלים: מאי [מה] היא זו? אמר רב חסדא: ינקותא [הבחרות]. וכעין זה, כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: ינקותא — כלילא דוורדא [הינקות היא נזר ורדים], סבותא — כלילא דחילפא [הזקנה היא עטרת קוצים]. תנא משמיה [שנה החכם משמו] של ר' מאיר: דוק בככי ותשכח בניגרי [טחן בשיניים ותמצא ברגליים], שיהיה ברגליו כח לשאתו, שנאמר: "ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו" (ירמיה מד, יז). אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], שרי שקיך ועייל [התר את שקך, פיך, והכנס] בו את לחמך. עד ארבעין שנין [ארבעים שנה] — מיכלא מעלי [אוכל מעולה], מכאן ואילך — משתי מעלי [שתיה מעולה].

ב כיון שהוזכרו פתגמי חכמה שונים מספרים: אמר ליה ההוא גוזאה [לו סריס אחד] שהיה מין לר' יהושע בן קרחה בלשון רמז וגנאי : מהכא [מכאן] עד למקום קרחינא כמה מרחק הוי [הוא]? שרמז לו שהוא קרח. אמר ליה [לו]: כמהכא לגוזניא [כמו מכאן להרי גוזן] ורמז לו לסריסותו ("גוזא") (ריעב"ץ). אמר ליה [לו] המין: ברחא קרחא [תיש קרח] מוכרים בארבעה דינרים. אמר ליה [לו]: עיקרא שליפא בתמניא [תיש מסורס מוכרים בשמונה].

חזייה דלא סיים מסאניה [ראהו המין לר' יהושע שאינו נועל מנעליו], אמר ליה [לו]: כך אומרים: זה הרוכב על סוס — מלך. זה הרוכב על חמור — בן חורין, ודמנעלי בריגלוהי [ושמנעלים ברגליו] — הוא לפחות בר איניש [בן אדם]. דלא הא [שאינו זה] ולא הא [זה] — זה דחפיר וקביר טב מיניה [שחפור וקבור טוב ממנו]. אמר ליה [לו] ר' יהושע: גוזא גוזא, תלת [סריס סריס, שלושה דברים] אמרת לי, תלת שמעת [שלושה דברים אתה שומע]. מקובלים אנו: הדרת פנים — זקן, שמחת לב — אשה, "נחלת ה' — בנים" (תהלים קכז, ג), ברוך המקום שמנעך מכולם שלסריס אין זקן אף לא אשה ובנים. אמר ליה [לו] אותו סריס לר' יהושע בן קרחה: קרחא מצויינא [קרח מתקוטט]?! אמר ליה [לו]: עיקרא שליפא [תיש מסורס] ואמר דברי תוכחה!

ג ושוב דנים בענין זיקנה, שאמר ליה [לו] רבי לר' שמעון בן חלפתא בלשון נימוס: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל, כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך? כלומר, מדוע לא באת לבקרני? אמר ליה [לו]: מפני שהזקנתי. כי הנה סלעים שבדרך נעשו גבוהים, דברים קרובים נעשו רחוקים, משתים נעשו שלש (רגלים), שני רגליו ומקל ההליכה, משים שלום בבית (תאות המין שבשלה משלימים בני הזוג) בטל.

ועוד אמרו על הנאמר "וסגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה ויקום לקול הצפור וישחו כל בנות השיר" (קהלת יב, ד): "וסגרו דלתים בשוק" — אלו נקביו של אדם שאינם פועלים כהלכה. "בשפל קול הטחנה" — בשביל קורקבן שאינו טוחן. "ויקום לקול הצפור" — ששנתו אינה עמוקה ואפילו צפור מנערתו משנתו. "וישחו כל בנות השיר" — שאפילו קול שירים ושירות דומות עליו כשוחה (שיחה, דיבור) בלבד, ואינו נהנה מן המנגינה.

ואף ברזילי הגלעדי אמר לדוד: "בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות" (שמואל ב' יט, לו). ומפרשים: "האדע בין טוב לרע" — מכאן שדעותן של זקנים משתנות ואין הם מבחינים עוד בדברים. "אם יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה" — מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות (מתבקעות ומתבלות). "אם אשמע עוד בקול שרים ושרות" — מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות (נעשות כבדות).

אמר רב: ברזילי הגלעדי שקרא הוה [שקרן היה] ורצה להשתמט מלהיות אצל דוד, שכן זקן בן שמונים איננו תשוש עד כדי כך. דההיא אמתא דהויא בי [שמשרתת אחת שהיתה בבית] רבי בת תשעין ותרתין שנין [תשעים ושנים שנה] היתה, והות טעמא קידרא [והיתה טועמת את המאכלים המתבשלים בקדרות]. רבא אמר: אמת אמר ברזילי, אלא שברזילי הגלעדי שטוף בזמה הוה [היה], וכל השטוף בזמה — זקנה קופצת עליו לפני זמנו. תניא [שנויה ברייתא], ר' ישמעאל בר' יוסי אומר : תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין — חכמה נתוספת בהם, שנאמר: "בישישים חכמה וארך ימים תבונה" (איוב יב, יב). ועמי הארץ כל זמן שמזקינין — טפשות נתוספת בהן, שנאמר: "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח" (איוב יב, כ).

ד וממשיכים עוד בבירור פסוקי ספר קהלת. נאמר: "גם מגבוה יראו וחתחתים בדרך וינאץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים" (קהלת יב, ה). ומסבירים: "גם מגבה ייראו" כוונתו: שאפילו גבשושית קטנה שבדרך דומה עליו על הזקן, כהרי הרים, "וחתחתים בדרך" — בשעה שמהלך בדרך נעשו לו תוהים (פחדים) שמא ינזק או יפול בה. "וינאץ השקד" — זו קליבוסת (עצם הירך) שמתבלטת מבשרו של הזקן. "ויסתבל החגב" — בחילוף האותיות ח' וע' אלו עגבות שנעשות כבדות (סבל). "ותפר האביונה" — זו חמדה של תאות התשמיש המתבטלת.

מסופר, רב כהנא הוה פסיק סידרא קמיה [היה קורא את הפסוקים לפני] רב. כי מטא להאי קרא, נגיד ואתנח [כאשר הגיע לפסוק זה, נאנח רב], אמר רב כהנא: שמע מינה [למד מכאן ] כי בטל ליה חמדיה [בטלה כבר תאותו ] של רב. וכן אמר רב כהנא : מאי דכתיב [מה פירוש זה שנאמר] "כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד" (תהלים לג, ט) — שהקדוש ברוך הוא צוה ויצר בתוך האדם רצונות שיעשה דברים שלא היה עושה מעצמו אם היה נוהג רק על פי שכלו בלבד. "כי הוא אמר ויהי" — זו אשה שאדם נושא. "הוא צוה ויעמד" — אלו בנים שהוא טורח בגידולם. תנא [שנה] החכם בברייתא: אשה היא בעצם חמת (כלי, נאד) מלא צואה, ופיה מלא דם (כלומר, ששופעת דם נדה), ובכל זאת אין המחשבה על כך מרתיעה אנשים, והכל רצין אחריה ומתאוים לה.

עוד נאמר בפסוק שהוזכר (קהלת יב, ה): "כי הלך האדם אל בית עלמו" אמר ר' יצחק: מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו בעולם הבא מדור לפי כבודו, ולכל אחד בית עולם מיוחד לו. משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסין — כולן בשער אחד נכנסין, ואולם כשהן לנין — כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו, וכן הוא גם אחרי המות שהכל מתים בשווה, אך לא לכולם שכר גן העדן בשווה.

ואמר ר' יצחק : מאי דכתיב [מה פירוש זה שנאמר] "כי הילדות והשחרות הבל" (קהלת יא, י) — יש לפרש: דברים של עבירה שאדם עושה בילדותו — משחירים פניו מבושה לעת זקנתו (ריא"ף).

ה ואמר ר' יצחק : קשה רימה (תולעת) האוכלת את המת כדקירת מחט בבשר החי, שנאמר במתים: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" (איוב יד, כב). אמר רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה ימים אחר מותו, שנאמר: "ונפשו עליו תאבל", וכתיב [ונאמר] עוד: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ, י).

אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין, כלומר, שאין אנשים המתאבלים עליו — הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו ומקבלים עליו תנחומים. ומסופר: ההוא דשכיב בשבבותיה [אחד שמת בשכנותו] של רב יהודה, ולא היו לו מנחמין