א גמרא ומבררים: שלמי ציבור, דהיינו שני כבשי שלמים, הבאים בעצרת עם שני הלחם, מנא לן דבעי [מנין לנו שצריכים] שחיטה בצפון? דתני [ששנה] רבה בר רב חנן קמיה [לפני] רבא, נאמר בענין זה: "ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" (ויקרא כג, יט), ומקישים את שני הכבשים לחטאת: מה חטאת נשחטת בצפון, אף שלמי צבור בצפון.

אמר ליה [לו] רבא: וכי חטאת מהיכן למדה שהיא בצפון? מעולה, והרי נלמד הדבר בהיקש ("במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת". ויקרא ו, יח), וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש בדיני קדשים?

אלא יש לומר שהמקור הוא מדתני [ממה ששנה] רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא, שנאמר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם" (במדבר י, י), ובכתוב זה הוקשו זבחי שלמי ציבור במישרין לעולה: מה עולה קדשי קדשים — אף זבחי שלמי צבור קדשי קדשים, מה עולה בצפון אף זבחי שלמי צבור בצפון.

ושואלים: אלא היקשא קמא למאי אתא [ההיקש הראשון, לשעיר חטאת, למה בא]? ומשיבים: לומר שדינם כי [כמו] חטאת, מה חטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, אף זבחי שלמי צבור אינם נאכלים אלא לזכרי כהונה.

אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך], לפי שיטת לימוד זו, גבי [אצל] איל נזיר, דכתיב [שנאמר]: "והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעלה וכבשה אחת בת שנתה [תמימה] לחטאת ואיל אחד [תמים] לשלמים" (במדבר ו, יד), הכי נמי נימא [כך גם כן נאמר] שהקיש הכתוב את השלמים של הנזיר לחטאת, ונאמר: מה חטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, אף איל נזיר נמי [גם כן] אינו נאכל אלא לזכרי כהונה? והרי במשנה להלן נאמר כי הוא נאכל לכל אדם!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משוה]?! התם [שם], באיל נזיר, כיון דכתיב [שנאמר] אחר כך: "ולקח הכהן את הזרע בשלה מן האיל" (במדבר ו, יט), ובהמשך נאמר שהוא לכהן, מכלל הדברים אתה למד דכוליה [שאת האיל כולו] בעלים אכלי ליה [אוכלים אותו].

ומקשים: זרוע בשלה מיהא [על כל פנים] שלא ליתאכיל [תיאכל] לשיטתך אלא לזכרי כהונה, שהרי אינה נאכלת לבעלים, ובמשנה להלן נאמר כי היא נאכלת לכהנים, לנשיהם ולעבדיהם! ואומרים: אכן קשיא [קשה] הדבר, שכך היה צריך ללמוד מן ההיקש.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ לשאלה זו: קדשי אקרי [קדשים נקרא] אותה זרוע של איל הנזיר ("קודש הוא לכהן". במדבר ו, כ), אבל קדשי קדשים לא איקרו [נקראו]. ושואלים: אם כן, אלא למאי הלכתא איתקש [לאיזו הלכה הוקש] איל השלמים לקרבנות האחרים? אמר רבא: ללמד את מה שנאמר בשלמים גם לגבי העולה והחטאת, שאם גלח את שערו על אחד משלשתן כלומר, גם אם לא הקריב אלא רק קרבן אחד מהם — יצא ידי חובתו.

ב משנה התודה (ראה ויקרא ז, יב) ואיל נזיר (במדבר ו, יד) קדשים קלים הם, שאין בהם דין מעילה, שחיטתן בכל מקום בעזרה (ולא רק בצפון), ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין בכל העיר ירושלים, לכל אדם בין שהוא כהן בין שהוא ישראל, בכל מאכל, ונאכלים ליום ולילה עד חצות הלילה. המורם מהם אותו חלק שמרימים מהם ונותנים לכהנים דינו כיוצא בהן לגבי זמן האכילה ומקומה (בכל העיר, ליום ולילה), אלא שהמורם נאכל רק לכהנים, לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם.

ג גמרא בענין המורם לכהנים מקדשים קלים, שהוא נאכל בכל העיר, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר לכהנים "את חזה התנופה ואת שוק התרומה (מן השלמים) תאכלו במקום טהור" (ויקרא י, יד), אמר ר' נחמיה: מה צורך לומר זאת? וכי קרבנות ראשונים שהוזכרו בפסוק הקודם בטומאה אכלום? והרי מדובר שם על שיירי המנחה, הנאכלים בעזרה!

אלא כשהוא אומר טהור — מכלל שהוא טמא כלומר, שהוא טהור רק באופן מוגבל, ועניינו: שהוא מקום טהור מטומאת מצורע (שמצורע אסור להיכנס לתוכו) אבל טמא מטומאת זב, ואיזה זה המקום? זה מחנה ישראל במדבר, וכשנבנה בית המקדש — בכל ירושלים, וכדין משנתנו.

ומקשים: ואימא [ואמור] כך: את חזה התנופה וכו' תאכלו במקום טהור מטומאת זב וטמא מטומאת מת, ואיזה זה? זה מחנה לויה, ובירושלים — רק בהר הבית!

אמר אביי, אמר קרא [המקרא] בפסוק הקודם, לענין מנחה: "ואכלתם אתה במקום קדוש" (ויקרא י, יג), ויש בכך הדגשה: אותה אוכלים במקום קדוש בעזרה, שהיא מחנה שכינה, ולא אחרת במקום קדוש, והם חזה התנופה ושוק התרומה האמורים שם, ובכך אפקה [הוציא אותה] איפוא למחנה לויה, שאין צורך לאכול אותם דווקא בעזרה, אלא בכל הר הבית, הדר כתיב [חזר וכתב] לגביהם: "את חזה התנופה וכו' תאכלו במקום טהור", ובהדגשה זו אפקה [הוציא אותה] למחנה ישראל.

רבא אמר באופן אחר: הדיוק "אתה במקום קדוש" ולא אחרת במקום קדוש, אפקה [הוציא אותה] את חזה התנופה וכו' לגמרי, ולפי זה אפשר היה לאכול אותם בכל מקום, אפילו מחוץ למחנה ישראל (ובזמן המקדש — חוץ לירושלים), אבל הדר כתב רחמנא [חזרה וכתבה התורה]: "תאכלו במקום טהור", ובכך עיילא [הכניס אותה] למחנה ישראל, שיש בו טהרה לעומת מה שחוץ לו.

ומקשים: ואימא [ואמור]: עיילא [הכניס אותה] בכך למחנה לויה, שהוא הקרוי "מקום טהור"! ומשיבים: לחדא מעיילינן, לתרתי לא מעיילינן [למחיצה אחת מכניסים אנו, לשתים אין אנו מכניסים].

ומקשים: אי הכי [אם כך], לפי כלל זה, אפוקי נמי [להוציא גם כן], נאמר : לחדא מפקינן, מתרתי לא מפקינן [ממחנה אחד אנו מוציאים, משנים אין אנו מוציאים], וכיצד דרשת מתחילה ש"אותה במקום קדוש" בא להתיר לאכול חזה ושוק מחוץ למחנה ישראל! ועוד מקשים על רבא: איך ניתן היה מתחילה להעלות אפשרות לאכול קדשים בכל מקום? והלא "לא תוכל לאכול בשעריך... וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך" (דברים יב, יז) כתיב [נאמר]! אלא, מחוורתא [מחוורים הדברים] כדברי אביי.

ד משנה שלמים קדשים קלים הם, ושחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין בכל העיר, לכל אדם, בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד, ובזה שונים הם מתודה ואיל נזיר. המורם מהם כיוצא בהם לגבי מקום וזמן האכילה, אלא שהמורם נאכל לכהנים, לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם.

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר לגבי קרבן שלמים מן הבקר: "ושחטו פתח אהל מועד" (ויקרא ג, ב), ובשלמים מן הכבשים נאמר: "ושחט אתו לפני אהל מועד" (ויקרא ג, ח), ועוד נאמר במביא עז לשלמים: "ושחט אותו לפני אהל מועד" (ויקרא ג, יג).

וכתוב זה שאין בו תוספת על האמור קודם לכן — הרי זה בא להכשיר את כל הרוחות (הצדדים) את כל העזרה בקדשים קלים שכל מקום בעזרה שהוא לפני אוהל מועד — כשר לכך. ומכאן קל וחומר לצפון שכשר לכך, ומהו קל וחומר זה? ומה קדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות (הצדדים) הוכשרו בצפון, שנאמר בעולה "על ירך המזבח צפונה" (ויקרא א, יא), ומשם למדנו לשאר קדשי קדשים, קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות — אינו דין שהוכשרו בצפון?

ר' אליעזר אומר: לא נאמר הכתוב הנוסף אלא להכשיר צפון לשחיטת קדשים קלים, שיכול כלומר, אפשר היה לומר מן הסברה שאינו כך, והלא דין (סברה) הוא: ומה קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות — לא הוכשר מקומן אצל קדשי קדשים, שאין רשאים לשחוט קדשי קדשים בכל רוח, קדשי קדשים שלא הוכשרו אלא בצפון — אינו דין שלא הוכשר מקומן אצל קדשים קלים? תלמוד לומר: "לפני אהל מועד", ללמד שקדשים קלים נשחטים אף בצפון.