מטהרת טריפתה מטומאתה, אף מליקה בקדשים שמכשרתה את חטאת העוף באכילה, תטהר טריפתה מטומאתה.

ר' יוסי אומר: הואיל ומבהמה למדנו עיקרו של דין זה, דיה שתהא טריפת העוף כנבלת בהמה טהורה, ששחיטתה מטהרתה ולא מליקתה, ואין להוסיף לימוד יתר. ועל כל פנים רואים מכאן שר' מאיר לומד בנין אב מקל וחומר.

ודוחים: ולא היא, התם תיהוי [שם תהיה] היא הראיה, במקומה תישאר, ואין ללמוד ממנה, כי במקרה זה משחיטה דחולין קאתיין [הן באות], גם מליקת העוף משחיטת עוף חולין בבנין אב, וגם שחיטת עוף חולין משחיטת בהמת חולין בקל וחומר, ובזה אין הגבלה של למד מלמד.

א ועוד שואלים: דבר הלמד בבנין אב, מהו שילמד בהיקש ובגזירה שוה ובקל וחומר ובבנין אב?

ואומרים: פשוט מהא חדא [פתור מאלה אחת] ממה ששנינו בברייתא, על רשימת דברים פסולים להקרבה, שאם עלו למזבח — אינם יורדים ממנו בדיעבד, והם: לן, טמא, יוצא, שנשחט חוץ לזמנו, שנשחט חוץ למקומו, שקיבלו פסולים וזרקו את דמו. וכך לשון הברייתא: מפני מה אמרו: לן בדם שהוא כשר כלומר, שאם עלה למזבח לא ירד — שהרי לן באימורין כשר. ומנין אנו יודעים שלן באימורין כשר — שהרי לן בבשר כשר שהרי בשר שלמים מותר באכילה לכתחילה ליום ולילה ויום.

מנין שיוצא חוץ לעזרה, אם עלה אין מורידים אותו — הואיל ויוצא כשר בבמה.

טמא — הואיל והותר בעבודת ציבור שאם הציבור או הכהנים טמאים הותרה עבודת הציבור בטומאה.

ומנין שקרבן הנפסל במחשבת חוץ לזמנו אם עלה לא ירד — הואיל והוא מרצה לענין פיגולו, שהרי אם היה פסול לא היה חל עליו דין פיגול.

חוץ למקומו — הואיל והוקש לחוץ לזמנו.

ומה שאמרו על קרבנות שקיבלו פסולין וזרקו דמן שאם אלו לא ירדו — מדובר בהנך [באותם] פסולין דחזו [שראויים] לעבודת ציבור, כגון כהן טמא. על כל פנים למדנו מכאן שדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב, שהרי לן באימורים נלמד בבנין אב מלן בבשר, וחזר ולימד בבנין אב על לן בדם. ולגופו של לימוד זה שואלים: וכיצד יכול אתה ללמוד על אימורים שאסורים בלינה, מבשר שניתן לכתחילה לאוכלו למחרת? וכיוצא בזה, כיצד אתה למד דינו של יוצא מדין הקרב בבמה בזמן שהיא מותרת?

וכי דנין דבר שלא בהכשירו כלומר, להכשיר דבר שעושה שלא כראוי, מדבר שבהכשירו שכשר כך לכתחילה?

ומשיבים: התנא, מ"זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב) שריבה בה הכתוב את הפסולים שלא ירדו סמיך ליה [סומך עליה], ולא על דרך הלימוד הזאת, שאינה אלא אסמכתא בלבד.

ב שנינו במשנה: שירי הדם של חטאות הפנימיות, מה שנותר לאחר הזאת הדם, היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, במקום בו הוא בולט מקיר המזבח. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר קרא [המקרא] לגבי שיירי הדם בפר כהן משיח: "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד" (ויקרא ד, ז), לומר ההוא [אותו יסוד] דפגע ברישא [שפוגש אותו בתחילה] כשיוצא מפתח אוהל מועד שהיה במערב.

ובענין זה של שפיכת שיירי דם החטאת נזכר שלוש פעמים "אל יסוד מזבח העולה", בפר כהן משיח ובפר העלם דבר שדמם ניתן מתחילה בפנים, ובשעיר נשיא שדמו ניתן בחוץ, ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפר כהן משיח "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, ז) הרי זה בא לומר — ולא אל יסוד מזבח הפנימי עליו נזרק דמו, ומה שנאמר שוב בפר העלם דבר:

"אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, יח), למרות שדינו הושווה לפר כהן משיח, בא לומר כי אין לו כלל יסוד למזבח הפנימי עצמו.

ומה שנאמר שוב בשעיר הנשיא שדמו ניתן על מזבח החיצון: "ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, כה) — בא לומר: תן יסוד למזבח של עולה שכל הדמים הניתנים על מזבח העולה, יישפכו שייריהם אל היסוד.

ויש לשאול: או אינו אלא בא לומר: מזבחה של עולה יהא ליסוד שזריקת דם העולה על קרנות המזבח צריכה להיות במקום שיש בו יסוד למזבח! אמר ר' ישמעאל: אין צורך בכתוב לענין זה, שהרי קל וחומר הוא, מה שיריים שאין מכפרין, בכל זאת טעונין שפיכה במקום יסוד, תחלת עולה כלומר, זריקת דמה על קרנות המזבח, שהיא המכפרת, אינו דין שטעונה מקום יסוד?

ובדומה לכך אמר ר' עקיבא: מה שפיכת שיריים של דם העולה, שאין מכפרין ואין באין מעיקרם לכפרה — טעונה יסוד, תחלת עולה שמכפרת ובאה לכפרה, אינו דין שטעונה יסוד?

אם כן, מה תלמוד לומר "אל יסוד מזבח העלה"? לומר תן יסוד למזבחה של עולה. עד כאן לשון הברייתא. ומעתה דנים בה לפרטיה.

אמר מר [החכם]: נאמר בפר כהן משיח "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד, ז) — ולא יסוד מזבח הפנימי. ומקשים: הא מיבעי ליה לגופיה [הרי נזקק פסוק זה לעצמו] שצריך לתת שם את שיירי הדם! ומשיבים: דבר זה מ"אשר פתח אהל מועד" האמור שם נפקא [יוצא], ומדוע נזכר שהוא מזבח העולה?

ללמד: ולא יסוד מזבח הפנימי. ועוד שנינו בברייתא: "אל יסוד מזבח העלה" האמור בשעיר נשיא,