והרי מעשר שני יוכיח שכן, שהוא עצמו נפדה יש אפשרות לפדות אותו בכסף, ולהעלות את הכסף לירושלים כדי לקנות בו שם דברי מאכל, ואילו לקוח בכסף מעשר (כשפודים מעשר שני וקונים בדמיו בפירות אחרים) שבא מכוחו אינו נפדה, אלא נאכל בירושלים! דתנן [ששנינו במשנה]: הלקוח בכסף מעשר שנטמא — יפדה, ר' יהודה אומר: יקבר. ויש לדייק בדברי המשנה: נטמא — אין [כן] ניתן לפדותו, לא נטמא — לא ייפדה. משמע שהטפל (לקוח בכסף מעשר) חמור מן העיקר (מעשר עצמו) שאינו נפדה כשהוא טמא!

ומשיבים: התם [שם] טעם הדבר שאינו נפדה אינו חומרה שיש בו, אלא משום שלא אלימא קדושתיה למיתפס פדיוניה [אין קדושתו חזקה דיה כדי לתפוס את פדיונו].

וחוזרים ומקשים: והרי תמורה, שאדם אומר על בהמה שתהא קדושה תמורת בהמת קדשים, וקדושה חלה עליה, הרי היא באה מכח קדשים, והיא חמורה מהם, שאילו קדשים לא חיילי [אינם חלים] על בעל מום קבוע אם הקדיש בהמה בעלת מום קבוע — אינה קדושה קדושת הגוף, ואם נפדית — הריהי בהמת חולין. ואילו איהי חיילא [היא, התמורה חלה] שאם המיר בהמת קדשים בבהמת חולין — חלה עליה קדושת הגוף גם אם היתה בעלת מום, ואף שהיא נפדית — אסור לעבוד בה וליהנות מצמרה, אלא רק לאוכלה!

ומשיבים: גם כאן אין זו חומרה שיש בתמורה עצמה, אלא משום שתמורה מכח קדשים שיש בהם קדושת הגוף קא אתיא [היא באה], לכן יכול להחיל את קדושתם אף על בעל מום, ואילו קדשים שמקדיש אדם בהמה מתחילה — הרי מכח חולין קאתי [הם באים], ואין אפשרות להקדיש מתחילה בהמת חולין בעלת מום, שתהא קדושה קדושת הגוף. עוד מקשים: וכי אין טפל שחמור מן העיקר למרות שבא מכוחו?

והרי פסח, שהוא אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, ואילו מותר דידיה [שלו] כבש שהוקדש לשם פסח ולא הוקרב בשעתו חמור ממנו, שהוא טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק!

ומשיבים: פסח בשאר ימות השנה אינו קרוי כלל מותר פסח, אלא שלמים הוא, ויש לו דין שלמים לכל דבר וענין. ונמצא למסקנה כי הסברה שלא יהא טפל חמור מן העיקר — סברה טובה היא, ויש ללמוד על ידה שגם בעולה, כמו בחטאת הטפלה לה, דין שחיטה וקבלת הדם בצפון הריהו לעיכוב.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הוכחה אחרת שעולה בצפון היא לעכב, ממה שאמר קרא [המקרא] כמה פעמים: "במקום... העולה" (ויקרא ד, כד. ויקרא ד, ל. ויקרא ד, לד) להדגיש כי העולה במקומה תהא, והיא פסולה בכל מקום אחר.

א ושואלים עוד: אשם, שגם הוא בכלל קדשי קדשים, מנלן דבעי [מנין לנו שהוא צריך] צפון? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "במקום אשר ישחטו את העלה ישחטו את האשם" (ויקרא ז, ב), ובעולה נאמר: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" (ויקרא א, יא).

ועוד שואלים: אשכחן [מצאנו] דין שחיטה באשם בצפון, קבלה מנא לן [מנין לנו] שהיא בצפון? ומשיבים, שנאמר מיד לאחר מכן: "ואת דמו יזרוק" (ויקרא א, יא), וכיון שהקבלה סמוכה לשחיטה קודם הזריקה, הריהי נרמזת בביטוי "ואת דמו", ונמצא כי קבול דמו נמי [גם כן] בצפון.

ושואלים: מקבל עצמו מנא לן [מנין לנו] שהוא צריך לעמוד בצפון? ומשיבים: משום שלא נאמר רק "דמו יזרוק" — אלא "ואת דמו" הרי "את" זה ריבוי גם למקבל.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] שיש מצוה לשחוט את האשם בצפון, לעכב מנא לן [מנין לנו]? ומשיבים: קרא אחרינא כתיב [מקרא אחר כתוב] באשם מצורע: "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה" (ויקרא יד, יג), ומשם אנו למדים לשאר אשמות.

ושואלים: והאי להכי הוא דאתא [וכתוב זה לכך הוא שבא]? האי מיבעי ליה לכדתניא [זה נצרך לו לכמו ששנויה] בברייתא, בביאור המדות שהתורה נדרשת בהן: דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש,

כיצד? נאמר: "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא" (ויקרא יד, יג), שאין תלמוד (צורך) לומר "כחטאת האשם הוא", שהרי כבר הושווה בפסוק זה האשם לחטאת, מה תלמוד לומר בכל זאת "כחטאת האשם"?

לפי שיצא אשם מצורע מכלל האשמות לידון בדבר החדש, שנותנים מדמו בבוהן יד ובוהן רגל ואזן ימנית של המצורע, שמא איננו עוד בכלל האשמות, ואם כן יכול לא יהא טעון כלל מתן דמים ואימורין לגבי מזבח?

תלמוד לומר: "כחטאת האשם הוא", ללמד: מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, אף אשם מצורע, למרות שאין הדבר מפורש בו כאן, טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח. וכדרך שהוצרך הכתוב להטעין אשם מצורע במתן דמים ואימורים, כך הוצרך "ושחט את הכבש" בפסוק זה להטעינו שחיטה בצפון. ואם כן אין הוא מיותר כדי ללמוד ממנו לעכב בכל האשמות!

ומשיבים: אם כן, ששחיטת צפון אינה אלא למצוה בכל האשמות, נכתוב בהאי [שיכתוב שחיטת צפון בזה] באשם מצורע, ולא נכתוב בהאי [יכתוב שחיטת צפון בזה] בדין אשם בכלל, ויילמדו כל האשמות מאשם מצורע. אלא יש כאן יתור המלמד לעכב.

ומקשים: הניחא אי סבירא לן [זה נוח אם סבורים אנו]: כי דבר שיצא לידון בדבר החדש, איהו הוא דלא גמר [שדווקא הוא שאינו למד] מכללו,