הלא האי [זה] הביטוי "כל שאני זכאי (מותר) באמירתו רשאי אני בחשיכתו" אינו מתאים, אלא להיפך בלשון שלילה: "כל שאיני זכאי באמירתו איני רשאי בחשיכתו" מיבעי ליה [צריך לו] לומר, כנוסח תחילת המשנה! אלא אם נאמר כי אסיפא קאי [על סוף המשנה הוא עומד, מתייחס] ששנינו: "אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו", אולם אף כך אין הלשון מתאימה, ולהיפך "כל שאני זכאי בחשיכתו רשאי אני באמירתו" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר!

ומסבירים: לעולם אסיפא קאי [על סוף המשנה הוא עומד, מתייחס], ואבא שאול אהא קאי [על דבר זה עומד, מתייחס] שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו בשבת "שמור לי פירות שלי שבתחומך, ואני אשמור לך פירות שלך שבתחומי", והוא הדבר שקאמר [אמר] אבא שאול לתנא קמא [הראשון]: מי לא מודית [האם אינך מודה] שמותר אדם לומר לחבירו בכגון זה: "שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי", שהתיר אבא שאול גם להחשיך על התחום לצורך שמירה כזו.

ועדיין מקשים: ואימא [ואמור] רק: "כל שאני זכאי באמירתו — רשאי אני להחשיך עליו", ואולם הביטוי "כלל אמר אבא שאול " לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] בא? ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן [להביא, לרבות את זה ששנו חכמים] בתוספתא: אין מחשיכין על התחום כדי להביא בצאת השבת בהמה. היתה עומדת חוץ לתחום — קורא לה והיא באה. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו — רשאי אני להחשיך עליו. שכיון שזכאי בקריאה (אמירה) לבהמה — מותר לו גם להחשיך על התחום לצורך זה.

ועוד אמרו: ומחשיכין לדעת הכל כדי לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומרים לו לשליח בשבת: "לך למקום פלוני לקנותם, ואם לא מצאת במקום פלוני — הבא ממקום פלוני. לא מצאת במנה [מאה דינרים] — הבא במאתים". ואילו ר' יוסי בר' יהודה אומר: מותר לתת הוראות לשליח ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח וכספים במפורש.

א משנה מחשיכין על התחום לפקח (לדאוג) על עסקי כלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכים. גוי שהביא חלילין בשבת כדי לחלל בהם בתוך ההספד והלוויה — לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב שהיה בתוך התחום, שלא נעשתה עבירה בהבאת החלילים. מי שעשו לו גויים ארון וחפרו לו קבר בשבת, אם נמלכו למסור את הקבר לאחר — יקבר בו ישראל. ואם בשביל ישראל נעשה מתחילה — לא יקבר בו עולמית.

ב גמרא שנינו במשנה שהגוי המביא ממקום קרוב מותר לישראל להשתמש בו. ושאלו : מאי [מהו בדיוק] ממקום קרוב? רב אמר: ממקום קרוב ממש, שאנו יודעים בדיוק מהיכן הובאו. ושמואל אמר: גם אם אין אנו יודעים, חיישינן [חוששים, משערים אנו] שמא חוץ לחומה לנו החפצים ובתוך תחום שבת, ולא נעשתה אם כן עבירה בהבאתם. ואין איסור בכך אלא אם כן ידוע בבירור שהובאו ממקום רחוק. על כל פנים מצאנו שנחלקו רב ושמואל במקרה סתם שלא נתבררו כל פרטיו, האם להחמיר או להקל בו.

ומעירים: דיקא מתניתין כוותיה [מדוייקת המשנה כשיטתו] של שמואל, דקתני [שכן שנינו] בה: "עשה לו הגוי ארון לצורך מישהו מסויים וחפר לו קבר אם אחר כך נמלך להעבירו לרשות אחר — יקבר בו ישראל" אלמא [מכאן] שמספיקא שרי [מספק מותר] ואין מניחים שעבור ישראל עשה מתחילה, הכא נמי [כאן גם כן] בהבאת החלילים מספיקא שרי [מספק מותר].

ותניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של רב: עיר שישראל וגוים דרים בה, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים בעיר — לערב, במוצאי שבת, רוחץ בה ישראל מיד. ואם רוב ישראל בעיר — ימתין במוצאי שבת עד כדי שיחמו חמין, שלא יהנה ממה שעשו בשבת. מחצה ישראל על מחצה גוים — אסור וימתין עד כדי שיחמו חמין. ר' יהודה אומר: באמבטי קטנה, אם יש בה בעיר רשות (שלטון, פקיד גבוה) רוחץ בה מיד.

ושאלו: ומאי [מה פירוש] "רשות" אמר רב יהודה שכך אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: הכוונה היא שאם יש בה בעיר אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת באמבטי קטנה — מותר לרחוץ בה מיד במוצאי שבת, שאפשר לומר שאותה אמבטי לא חיממה ביום השבת אלא מיד במוצאי שבת, שכן ייתכן שחוממה עבור הרשות.

ג שנינו במשנה שאם עשו לו גוים ארון וחפרו לו קבר ונמלכו — מותר לקבור בו ישראל. ושואלים: אמאי [מדוע]? הכא נמי [כאן גם כן] לפחות ימתין במוצאי שבת בכדי שיעשו קבר כזה! ומשיבים: אמר עולא: מדובר בעומד הקבר באסרטיא [ברחוב], שכרגיל אין ישראל נקברים במקום כזה, ומוכח שנעשה לצורך גוי. ועדיין שואלים: תינח [נניח] קבר כפי שהברנו, ואולם בארון מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע אין ממתינים במוצאי שבת בכדי שיעשו? אמר ר' אבהו: בשהיה הארון מוטל כבר על קברו של גוי, ומוכח שעבורו נעשה.

ד משנה עושין בשבת את כל צרכי המת: סכין אותו בשמן, ומדיחין אותו במים, ובלבד שלא יזיז בו אבר כאשר סכו או מדיחו, משום מוקצה. ושומטין את הכר מתחתיו, ובשעת הצורך אף מטילין אותו על החול הצונן בשביל