וכי פוסקים הלכתא למשיחא [הלכה לימות המשיח] כשיבנה המקדש? אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, כל שחיטת קדשים (מסכת זבחים) לא לתני [נשנה ונלמד], שהרי הלכתא למשיחא [הלכה לימות המשיח] הוא! אלא לומדים זאת משום דרוש וקבל שכר, הכא נמי [כאן גם כן] נאמר: דרוש וקבל שכר! אמר לו רב יוסף: הכי קאמינא לך [כך אני אומר לך]: הלכתא [לקבוע הלכה] למה לי? והרי אין בזה צורך למעשה ומביאים לישנא אחרינא [לשון אחרת], אמר ליה [לו]: הלכה קאמינא [אני אומר], שלקבוע הלכה בדבר כזה הוא תמוה.

א משנה קדשי גוים שהקדישו כדי להקריבם לה' — אין חייבין עליהם משום אכילת פיגול אם נעשתה בהן עבודה במחשבת חוץ לזמנו, ולא משום אכילת נותר ולא אם אכלם כשהוא טמא, והשוחטן בחוץ — פטור, אלו דברי ר' שמעון, ואילו ר' יוסי מחייב.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: קדשי גוים — לא נהנין אסור ליהנות מהם, ואולם לא מועלין בהם, אין בהם דין מעילה. ואין חייבין עליהן משום פיגול, ולא משום נותר ולא משום טמא,

ואין הם עושין תמורה שאם אמר הגוי על בהמה שתהא תמורת בהמת הקדש — אין קדושה חלה עליה, ואין הגוים מביאין נסכים בפני עצמם, אבל קרבנן של גוים טעון נסכים, דברי ר' שמעון.

אמר ר' יוסי: רואה אני בכולן בכל הדברים הללו להחמיר, לפי שנאמר בהן גם בקרבנות הגוים "לה' "(ויקרא כב, יח), משמע שהם כקדשי ה' לכל דבר, ולפיכך מועלים בהם, וחייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא, ועושים תמורה. במה דברים אמורים? בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית שהתנדבו גוים — מועלין בהן. עד כאן הברייתא, ומעתה דנים בה לפרטיה.

שנינו שלא נהנין ולא מועלין בקדשי גוים. ומסבירים: לא נהנין — מדרבנן [מדברי חכמים], שאסרו ליהנות מדבר שהוקדש לשמים,

ולא מועלין אין חלים על כך דיני מעילה — דגמר [שלומד] בגזירה שווה מעילה מן המילים "חט" "חט" מתרומה, שבמעילה נאמר "וחטאה בשגגה" (ויקרא ה, טו), ובתרומה "לא ישאו עליו חטא" (ויקרא כב, ט), ובאיסור לטמא תרומה כתיב [נאמר] "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" (ויקרא כב, טו), ולא קדשי גוים שאין חייבים על אכילת תרומת גוים בטומאה.

ועוד שנינו בברייתא: ואין חייבין עליו משום פיגול, נותר וטמא. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דאתי [שבא, נלמד] פיגול בגזירה שווה מן המילים "עון" "עון" מנותר,

ואתי [ובא, ונלמד] נותר בגזירה שווה "חילול" "חילול" מטומאה (בנותר — "את קדש ה' חלל", ויקרא כב, טו. ובטומאה — "ולא יחללו", ויקרא כב, א. בפיגול — "עוונה תשא", ויקרא ז, יח. ובנותר — "עוונו ישא", ויקרא יט, ח), ובטומאה כתיב [נאמר] "וינזרו מקדשי בני ישראל" (ויקרא כב, א) ולא גוים.

ועוד שנינו בברייתא: ואין גוים עושין תמורה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דאיתקש [שהוקש] דין תמורה למעשר בהמה (ויקרא כז, לג), ומעשר בהמה איתקש [הוקש] למעשר דגן, ובמעשר דגן כתיב [נאמר] "בני ישראל" (במדבר יח, כב) — ולא גוים.

ותוהים על לימוד זה: וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בקדשים שוב בהיקש? ומשיבים: אין לימוד זה כולו בקדשים, שהרי מעשר דגן חולין הוא ואינו שייך לקדשים.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח למי שאומר] כי לגבי כלל זה, בתר [אחר] המלמד אזלינן [אנו הולכים] שאם המלמד בהיקש הראשון הוא חולין, למרות שהלמד הוא קדשים — למדים מן הלמד בהיקש לקדשים. אלא למאן דאמר בתר למד אזלינן [לדעת מי שאומר: אחרי הלמד אנו הולכים], ואם הוא בקדשים שוב אין לומדים ממנו בהיקש לקדשים, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא כך צריך לומר: מעשר בהמה חובה שאין קבוע לה זמן הוא, וחובה שאין לה זמן קבוע — ישראל מייתו [מביאים אותה], גוים לא מייתו [אין מביאים], וכאמור, הוקשה תמורה למעשר בהמה.

ועוד שנינו: ואין הגוים מביאין נסכים. ומביאים מקור לדבר, שתנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת נסכים "אזרח" (במדבר טו, יג), ללמד: אזרח אדם מישראל מביא נסכים בפני עצמם, ואין הגוי מביא נסכים. יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים? תלמוד לומר: "ככה יעשה לשור האחד" (במדבר טו, י), לומר שכל קרבן חייב בנסכים.

ועוד שנינו בברייתא, אמר ר' יוסי: רואה אני בכולן להחמיר. במה דברים אמורים שאין בקדשי גוים דין מעילה? בקדשי מזבח. ותחילה מסבירים את דין המעילה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]?

קסבר [סבור הוא]: כי גמרה [כאשר למדה] מעילה "חט" "חט" מתרומה, ושם נאמר "בני ישראל", הרי זה דומיא [בדומה] לתרומה דקדישא [שקדושה] בקדושת הגוף, אבל קדושת בדק הבית שהיא קדושת דמים, שאין הדבר עצמו קדוש אלא דמיו, שהוא עומד למכירה לצרכי בדק הבית — לא, ואין בה מיעוט. ושבים לדון בדברי ר' יוסי "רואה אני בכולן להחמיר".

ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: דם שנטמא וזרקו, אם זרקו בשוגג — הורצה ועלה לרצון על המזבח,