והתניא [והרי כך שנויה ברייתא]: דמים הטעונין יסוד ובפשטות הכוונה לשיירי הדם, שטעונים שפיכה ליסוד המזבח — טעונין כיבוס, ומחשבה מחשבת פסול מועלת (מועילה, פועלת) בהן כגון שאם כששופכם מחשב לאכול מן הבשר לאחר הזמן — הרי זה פיגול, והמעלה מהן בחוץ — חייב. ואילו

דמים הנשפכין לאמה (תעלת הניקוז שבמקדש) שהם דמים שנפסלו — אין טעונין כיבוס, ואין מחשבה מועלת בהן, והמעלה מהן בחוץ — פטור.

ונברר: מאן [מי] שמעת ליה דאמר [אותו שאומר]: מעלה מהן מן השיריים בחוץ חייב? ר' נחמיה היא, וקאמר [והוא אומר] שם באותה ברייתא שדם זה טעון כיבוס.

ותוהים: וכי מחשבה מועלת בהן בשיירי הדם? והתניא [והרי שנויה ברייתא] לענין מחשבת פיגול: דווקא עבודה שמעכבת כפרה יש בה דין זה, יצאו שפיכת שירים והקטרת אימורין שאין מעכבין את הכפרה, שגם אין מחשבה מועלת בהן!

אלא, כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שדמים הטעונים יסוד טעונים כיבוס, אינה מדברת בשיריים ממש, לאחר שנשלמה זריקת הדם, אלא בדם שצריך לתת ממנו שלש מתנות האחרונות שבחטאת.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מדוע קורא להם דמים טעונין יסוד? הרי לקרן המזבח אזלי [הם הולכים] ולא ליסוד! ומשיבים: אימא [אמור] דמים הניטענין יסוד כלומר, שלאחר שיינתנו, יהיו טעונים יסוד. ושואלים: ומחשבה מועלת בהן? האמרת [הרי אמרת] לענין נתינת שלוש מתנות שבחטאת: לא שריא ולא מפגלא ולא עיילא לגואי [אינה מתרת, ואינה מפגלת במחשבת חוץ לזמנו, ואין בה דין נכנסת לפנים] כסופן כלומר, כדין שיריים!

אלא, כך צריך לומר: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] לגבי דמים הטעונים יסוד, שטעונים כיבוס ומחשבה מועלת בהם והמעלה מהם בחוץ חייב, אמנם מדובר בשיריים, אבל לא בשיריים של חטאת רגילה, אלא בשיריים של דמים הפנימים שניתנים על מזבח הזהב בהיכל.

ומקשים: אבל בשיריים של דמים החיצונים מאי [מה הדין]? פטור אם זרק אותם בחוץ? אדתני [עד שהוא שונה] באותה ברייתא מה דינם של דמים הנשפכין לאמה, ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בה עצמה] בשיריים כשרים: במה דברים אמורים? בשיריים של דמים הפנימים, אבל בשיריים של דמים החיצונים — פטור!

ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' נחמיה היא, שאמר: שירי הדם של דמים החיצונים שהקריבן בחוץ חייב. ואם היה משווה שיריים של דמים חיצונים לשיריים של דמים הפנימיים לא מתני ליה תלתא פטורי לבהדי תלתא חיובי [היה נשנה לו שלושה דברים של פטור בחיצונים, אל מול שלושה דברים של חיוב שבפנימיים], שהרי גם בחיצונים חייב אם הקריבם בחוץ, ולכן העדיף התנא להשוות שיירי הדם הפנימיים לעומת הדם הפסול. ושבים לדברי רב פפא, שדם שלוש מתנות אחרונות בחטאת טעון כיבוס, ולראיה שהביא לדבריו מדיוק לשון המשנה "ניתז מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כיבוס".

רבינא אמר: כך יש להבין את המשנה לדעת רב פפא: מה שנאמר "מן הקרן" כוונתו מן הקרן ממש, דם שניתז מן הקרן, ומכאן יש לדייק כדברי רב פפא: אבל ניתז מן הדם הראוי לקרן (שלוש מתנות) טעון כיבוס. אבל מה שנאמר "ניתז מן היסוד" אין כוונתו מן היסוד ממש, אלא מן הדם הראוי ליסוד כלומר, שיירי הדם.

אמר ליה [לו] רב תחליפא בר גזא לרבינא, אימא [אמור] ופרש בדרך אחרת: אידי ואידי [זה וזה] הכוונה שראוי הוא, וגם "מן הקרן" כוונתו ראוי לקרן, כלומר, דם שלוש מתנות, לומר שאינו טעון כיבוס! השיב לו רבינא: האי מאי [זה מהו]? כיצד ניתן להעלות סברה זו? השתא [הרי, עכשיו] לפי דעתך שדם הראוי לקרן אמרת [אומר אתה] שלא יהא טעון כיבוס, דם שהוא ראוי ליסוד מיבעיא [נצרכה לומר]? הלוא מיותר הדבר! אלא בהכרח צריך לפרש: "מן הקרן" כוונתו מן הקרן ממש שכבר הוזה, אבל "מן היסוד" כוונתו מן הראוי ליסוד.

א שנינו במשנתנו: כל הניתנין על מזבח הפנימי ובכללם פר העלם דבר של כהן משיח, פר העלם דבר של ציבור (וכן שעיר בהעלם עבודה זרה), וכן פר ושעיר של יום הכיפורים — אם חיסר אחת מן המתנות לא עשה כלום. תנו רבנן [שנו חכמים]: בפרשת החטאות הפנימיות נאמרה בתחילה פרשת פר כהן משיח, ואחר כך פרשת פר העלם דבר של ציבור, ושם נאמר: "ועשה לפר... כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו" (ויקרא ד, כ), ויש לשאול: "ועשה... כאשר עשה" מה בא ללמוד? שהרי לכאורה כל המפורש בפר הראשון (פר כהן משיח) נאמר במפורש גם בפר השני.

אלא בא הכתוב לכפול בהזאתו של פר העלם דבר עצמו, כאילו היה הדבר כתוב בו פעמיים, ושנה עליו הכתוב לעכב, ולמד מכאן שאם חיסר אחת מכל המתנות האמורות בו — לא עשה ולא כלום. אין לי אלא מתן שבע הזאות שעל הפרוכת, ששבע הזאות מעכבות בכל מקום כאשר יבואר להלן (זבחים מ,א), מתן ארבע מתנות על מזבח הזהב מניין שהן מעכבות? תלמוד לומר: "כן יעשה",

"לפר" (ויקרא ד, כ) — זה רמז לפר אחר שדרך עבודתו דומה, הוא פר יום הכפורים,