השתא [עכשיו הרי] "כזית וכזית" כללא [כלל הוא], ועירוב מחשבות יש כאן גם לדעת ר' יהודה, "כזית למחר בחוץ" מיבעיא [נצרכה לומר]?

לישנא אחרינא [לשון אחרת]: כך היה אומר רבי, אם "כזית למחר בחוץ" פרטא [לשון פרט הוא], ור' יהודה אומר שאין כאן עירוב מחשבות, "כזית כזית" מיבעיא [צריך לומר]?

א איתמר [נאמר]: אם חשב על אכילת חצי זית חוץ לזמנו, ועל חצי זית אחד חוץ למקומו, ועל חצי זית אחר חוץ לזמנו, מה יהא הדין? אמר רבא: ויקץ כישן הפיגול כלומר, כיון שחשב על שני חצאי הזיתים לאוכלם שלא בזמנו הרי הם מצטרפים, ונעשה כאילו חשב על כזית שלם. וחצי הזית של מחשבת חוץ למקומו אינו נחשב לבטל מחשבת פיגול, כיון שהוא חצי שיעור. ורב המנונא אמר: עירוב מחשבות הוי [הוא], שמחשבת חוץ למקומו שנתערבה מתחילה במחשבת חוץ לזמנו מונעת שיחול שם פיגול על כך.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את דעתי זו? דתנן [ששנינו במשנה] לגבי טומאת אוכלין (ששיעורה בכביצה): כביצה של אוכל שטמא בדרגת ראשון לטומאה, וכביצה אוכל שטמא בדרגת שני לטומאה, שבללן זה בזה — הרי זה כולו ראשון לטומאה, ועושה את הנוגע בו שני לטומאה. אם חלקן את התערובת לשנים, ובכל אחד מן החלקים מחצה אוכל ראשון ומחצה אוכל שני — זה שני וזה שני, שהרי אין בכל אחד מהם שיעור ביצה של אוכל ראשון לטומאה, ואוכלים טמאים בדרגה שונה מצטרפים לטמא כטומאה הקלה שבשניהם. הא [הרי] אם חזר ועירבן — ראשון הוי [הוא].

ממאי [מנין] אני יודע זאת? מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף אותה משנה]: אם נפל זה בעצמו וזה בעצמו כל אחד מן החלקים, שהוא שני לטומאה, על ככר של תרומה — פסלוה, כדין שני לטומאה, שפוסל תרומה לאכילה ואינו מטמאה (לטמא תרומה אחרת). אבל אם נפלו שניהן כאחת על ככר של תרומה — נצטרף שיעור ביצה של ראשון לטומאה שיש בשניהם, ועשאוה את כיכר התרומה שניה ופוסלת תרומה שנגעה בה. הרי שטומאה ראשונה שהיתה מתחילה ונתערבה, חזרה ונעורה כשהיה בה שיעור ראוי. והוא הדין למחשבת חוץ לזמנו של חצי זית ראשון שמצטרפת למחשבת חצי זית אחרון, למרות שנתערבה תחילה במחשבת חצי זית של חוץ למקומו, ואז עוד לא היה בה דין פיגול.

ורב המנונא אמר: יש הבדל בין הדברים, התם איכא שיעורא [שם יש שיעור] מתחילה של ראשון לטומאה, ולכן הוא חוזר ומצטרף, אבל הכא ליכא שיעורא [כאן אין מתחילה שיעור] כזית כדי לפגל.

אמר רב המנונא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה את דעתי], שמחשבת חוץ לזמנו שנתערבה במחשבת חוץ למקומו, שוב אינה מצטרפת למחשבת חוץ לזמנו? דתנן [ששנינו במשנה]: חצי שיעור מן האוכל שנטמא באב הטומאה (והוא עכשיו ראשון לטומאה) וחצי נטמא בולד הטומאה (והוא עכשיו שני לטומאה) — מצטרפין זה עם זה לשיעור ביצה לטמא בקל שבשניהם כלומר, כשני לטומאה. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן שבכל מקרה הדין כן, אף על גב דהדר מלייה [אף על פי שחזר ומילא והשלים אותו] את שנטמא באב הטומאה לכדי שיעור ביצה, מאחר שכבר בטל ממנו דין ראשון לטומאה, ואינו חוזר וניעור? והוא הדין למחשבת חוץ לזמנו של כחצי זית ראשון!

ודוחים: דלמא [שמא] מדובר דווקא במקרה שלא הדר מלייה [חזר ומילא אותו]! שאלה זו לא הוכרעה, ומביאים מקרים דומים.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: חישב על חצי זית חוץ למקומו ועל חצי זית חוץ לזמנו ועל חצי זית חוץ לזמנו — תני [שנה] בר קפרא: הרי זה פיגול, כי אין חצי זית של חוץ למקומו מועיל כדי למנוע את הפיגול במקום שיש מחשבת כזית חוץ לזמנו.

כי אתא [כאשר בא] רבין אמר בנוסח אחר: חישב על חצי זית חוץ לזמנו ועל חצי זית חוץ לזמנו ועל חצי זית חוץ למקומו — תני [שנה] בר קפרא: פיגול, כי אין חצי זית מועיל במקום כזית.

ואילו רב אשי מתני הכי [היה שונה כך]: חישב על חצי זית חוץ לזמנו, ועל כזית אחר חישב עליו חציו חוץ למקומו וחציו חוץ לזמנו — תני [שנה] בר קפרא: פיגול, שאין חצי זית מועיל במקום כזית.

ב אמר ר' ינאי: חישב על הבשר שיאכלוהו כלבים למחר — הרי זה פיגול, דכתיב [שנאמר]: "ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל" (מלכים ב ט, י), משמע שזה נחשב לאכילה.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אמי: אלא מעתה, אם חישב שתאכלהו אש (של חולין) למחר, שגם בזה נאמר לשון אכילה, דכתיב [שנאמר]: "תאכלהו אש לא נפח" (איוב כ, כו), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהוא פיגול? וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר שכך הוא גם כן], והתנן [והרי שנינו במשנה]: חשב לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי כזית — כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין, משמע שאכילת האש אינה נחשבת לאכילה!

ומשיבים: אי דאפקה [אם שהוציא] את הדברים בלשון אכילה — הכי נמי [כך גם כן היה הדין] שהיו מצטרפים אכילה והקטרה. אבל הכא במאי עסקינן [כאן במשנה במה אנו עוסקים] — דאפקה [שהוציאה] בלשון הקטרה, שאז לשון אכילה לחוד ולשון הקטרה לחוד.

ג בעי [שאל] רב אשי: אם חישב לאכול כזית בשני בני אדם שכל אחד מהם יאכל מחר חצי זית, מהו? בתר [אחר] המחשבה אזלינן [אנו הולכים], דאיכא שיעורא [שיש שיעור] שלם של אכילה במחשבה זו, או בתר [אחר] האנשים האוכלין אזלינן [אנו הולכים], והרי ליכא שיעורא [אין שיעור] באכילה של כל אחד מהם?

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע], ששנינו: לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית — כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין,