והא [והרי] בפרה דטמויי מטמינן ליה [שאנו מטמאים אותו] את העוסק בה לאחר שקידש ידיו ורגליו, דתנן [ששנינו במשנה]: לאחר שהביאו את הפרה להר המשחה שמחוץ לירושלים, מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד לאחר מכן, ואז היה שורף את הפרה, ולמה היו עושים כן? כדי להוציא מלבן של צדוקין, כלומר, לנהוג באופן פומבי נגד דעתם, שהיו אומרים שפרה אדומה דווקא במעורבי שמש היתה נעשית כלומר, באלה שטבלו ונטהרו לגמרי לאחר ששקעה השמש, ולכן היו מראים לכל שהיא נעשית במי שטבל באותו יום מטומאתו. על כל פנים, ממה שלא הוצרך קידוש נוסף לאחר מכן שמע מינה [למד מכאן] שלא פסלה [פוסלת] בה בפרה (מחשבת) טומאה את קידוש הידים שנעשה מתחילה!

ודוחים: שאני [שונה] פרה, הואיל שטבול יום לא פסיל [פוסל] בה כמו שאר קדשים, לכן גם אין טומאה פוסלת את קידוש הידים שלה. ואין ללמוד מכאן לענין קידוש של עבודת המקדש, שכל טומאה פוסלת בה. ושואלים: אי הכי [אם כך], שלא מקיימים בפרה דין קידוש כמו בעבודת המקדש, למה לי שמקדש כלל בפרה? והרי ממילא אין נוהגים בה דיני הקידוש! ומשיבים: במעשה הפרה כעין עבודה [בעינן [צריכים אנו]], שייעשה הדבר כדרך עבודה בקודש, שמקדשים ידים לפני העבודה.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהו לקדש ידיו [ורגליו] בכיור עצמו, שישכשך ידיו ורגליו בתוך הכיור? האם לומר כי "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" (שמות ל, יט) אמר רחמנא [הכתוב] ובא ללמדנו שדווקא במים היוצאים ממנו ירחצו, ולא בתוכו, או דלמא [שמא] אפילו בתוכו אפשר?

אמר רב נחמן בר יצחק, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא שהובאה בעמוד הקודם: או שטבל במי מערה (שהם מקוה טהרה) ועבד עבודה — עבודתו פסולה, שאין זה נחשב לקידוש. ונדייק מכאן: הא [אבל] אם עשה כן במי כיור דומיא [בדומה] למי מערה, בטבילה, ועבד — עבודתו כשרה.

ודוחים: לא, אפשר לומר שטבילת ידים בכיור גם היא לא תועיל, אלא מי מערה איצטריכא ליה [הוצרך לו], לומר, שלא תאמר: הרי במים אלה כל גופו טובל בהן ונטהר, ידיו ורגליו לא כל שכן? ולכן משמיע לנו שאין זה מועיל.

ב אמר ר' חייא בר יוסף: מי כיור נפסלין בלינה לכל עבודה לפי הזמן הראוי לה: לצורך עבודת המתירין כלומר, לצורך עבודות המתירות את הקרבן באכילה, כגון זריקת הדם או הקטרת קומץ המנחה, דינם כמו המתירין עצמם, שאין עבודתם אלא ביום והם נפסלים בשקיעת החמה. ולא ניתן לקדש ידים ורגלים במים אלה למחרת לצורך עבודות המתירים, אלא אם שיקע את הכיור בבור המיועד לכך קודם שקיעת החמה, ובכך שוב אין המים מצויים בכלי שרת, ואינם נפסלים בלינה. ומצד אחר נפסלים מי הכיור לקידוש לצורך הקטרת אברים על המזבח כמו האברים, שהקטרתם כל הלילה, ונפסלים רק אם לא היו משוקעים בבור עם עלות השחר.

רב חסדא אמר: אף לצורך עבודת המתירין אין מי הכיור נפסלין אלא בעלות עמוד השחר של היום הבא, כאברין של הקרבנות, שרק אז הם נפסלים. ור' יוחנן אמר: כיור כיון ששקעו בבור בגמר עבודת היום, קודם שקיעת השמש — שוב אין מעלהו.

ושואלים: למימרא [האם לומר] שאם לא היה כיור משוקע בשקיעת השמש לעבודת לילה נמי לא חזי [גם כן אינו ראוי]? והאמר [והרי אמר] ר' אסי אמר ר' יוחנן משמיה [משמו] של אילפא: כיור שלא שקעו מבערב — מקדש ממנו לעבודת לילה (כגון הקטרת איברים), אבל למחר לצורך עבודות היום הבא אינו מקדש, לפי שנפסלו המים בלינה. ואם כן אין מי הכיור נפסלים לגמרי עם השקיעה!

ומשיבים: מאי [מה פירוש] "אינו מעלהו" נמי דקאמר [גם כן שאמר]? הכוונה היא שאינו מעלהו לצורך עבודת יום המחר, אבל לעבודת לילה חזי [ראוי הוא] לקדש ממנו.

ומקשים: [אי הכי [אם כך]], היינו [הרי זו] בדיוק מה שאמר ר' חייא בר יוסף, שמי הכיור נפסלים לעבודת יום בשקיעה ולעבודת לילה בעמוד השחר, ומה בא ר' יוחנן לחדש?