כל קרבן שדמו אינו נזרק על מזבח החיצון כשלמים אין בו משום פיגול, ולפיכך אין כלל דין פיגול בחטאות הפנימיות!

אלא צריך לומר כך: הא והא [זו וזו], שתי הברייתות החלוקות בעניין פיגול בטבילת אצבע, הן כשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שיש פיגול גם בחטאות הפנימיות. ולא קשיא [ואינו קשה]: כאן שאמרו שאין פיגול בטבילת אצבע, מדובר בחטאות החיצונות, שאף בהן יש טבילה באצבע לצורך נתינת הדם באצבע על קרנות המזבח, כאן שאמרו שיש פיגול — בחטאות הפנימיות.

ושואלים: חטאות החיצונות פשיטא [פשוט] שכן הוא, ואין צורך להשמיענו, שהרי לא כתיב בהו [נאמר בהם] "וטבל" כמו בפנימיות, ואם כן אינה נחשבת עבודה לפגל בה!

ומשיבים: אצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [עולה היה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] בהן: "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו" (ויקרא ד, לד), ואי אתי [ואם בא] קוף רמי להו אידיה [ומניח אותם את הדם על ידו של הכהן] בעי למישקל זימנא אחריתי [צריך ליטול דם מן הכלי פעם אחרת] משום שהוא מצווה לעשות זאת בעצמו, אם כן כמאן דכתיב [כמו שנכתב] "וטבל" דמי [נחשב],

[קא משמע לן [משמיע לנו]] כי להכי לא כתיב [משום כך לא כתוב] בהן "וטבל" אלא "ולקח", שבאופן זה משמע הכי [כך] שאין זו עבודה חשובה לפגל בה, ומשמע הכי [כך], שהדבר הוא מצוה.

א שנינו במשנה שר' שמעון מכשיר מחשבה לא ראויה בהילוך, משום שהוא עבודה שאפשר בלעדיה. אמר ר' שמעון בן לקיש: מודה ר' שמעון בהולכת חטאות הפנימיות (שמזים מדמם בתוך ההיכל) שמחשבה לא ראויה פוסלת בהו [בהם], ומדוע? הואיל והיא עבודה שאין יכול לבטלה, שהרי אינו יכול לשחוט את הקרבן בפנים, ונמצא שהוא מוכרח להוליך את הדם ממקום השחיטה להיכל.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' שמעון: כל קרבן שדמו אינו נזרק על מזבח החיצון כשלמים אלא בתוך ההיכל, אין חייבין עליו במחשבת חוץ לזמנו משום פיגול!

אמר ר' יוסי בר' חנינא: אף על פי שהוא סבור שאין בזה פיגול, ואינו חייב על כך כרת, מכל מקום מודה היה ר' שמעון שיש בכך לפסול, ודבר זה הוא למד מקל וחומר: ומה מחשבת שלא לשמן שהוכשרו בשלמים — פסול בחטאת, כפי ששנינו בתחילת פרק זה, מחשבת חוץ לזמנו שפוסל בשלמים — אינו דין שיפסול בחטאות?

ושואלים: ואשכחן [ומצאנו] לר' שמעון שהמחשבה חוץ לזמנו פוסלת בהולכת חטאות פנימיות, מחשבת חוץ למקומו מנלן [מנין לנו]?

אי [אם] תאמר שהוא לומד ממחשבת חוץ לזמנו, יש לדחות: מה לחוץ לזמנו שכן יש בו בדרך כלל חיוב כרת!

אי [אם] תאמר שהוא לומד את זה ממחשבת שלא לשמה — יש לדחות: מה דין שלא לשמה שכן נוהג בבמה בזמן שהבמות היו מותרות, ואין הדין כן במחשבה חוץ למקומו!

את הטענה האחרונה דוחים: דין שלא לשמן שפוסל את הקרבן במאי [במה, באיזה קרבן] הוא נוהג? בפסח וחטאת, והרי פסח וחטאת בבמה לא קרבו כלל, ולפיכך אין להקשות מדברים שנהגו בבמה. ונמצא שאכן יש ללמוד פסול חוץ למקומו בחטאות הפנימיות מן הפסול של שלא לשמה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: יש ללמוד פסול חוץ למקומו מדין חוץ לזמנו. ומה שדחינו שדין חוץ לזמנו חמור, שיש בו כרת — אין זו דחיה, כי דבר זה הקישא [היקש] הוא, שבפסוק שלמדים ממנו את הפיגול: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה" (ויקרא ז, יח) דרשו חכמים: "ביום השלישי לא ירצה" — זה מחשבה חוץ לזמנו, "לא יחשב לו פיגול יהיה", שהוא מיותר — [זה] מחשבה חוץ למקומו. ודבר שנלמד בהיקש — אין מקשים עליו.

אמר רבא: אם תימצי [תרצה] לומר שר' שמעון סבר לה כבריה [סבור הוא כבנו], ר' אלעזר בר' שמעון, שאמר כי השטח בין האולם ולמזבח צפון הוא, ולפיכך ראוי לשחיטת חטאות, אין מחשבה פסולה מועלת ופוסלת בהולכת דם חטאות הפנימיות אלא כשחשב מחשבה פסולה בזמן שהוליך מפתח אולם ולפנים, אבל לא כשהוליך מחוץ לשטח זה, משום שאין הכרח להלך שם, שהרי יכול היה לשחוט על פתח האולם.

ואם תמצי [תרצה] לומר סבר לה [שהוא סבור] כר' יהודה, דאמר [שאומר]: תוך עזרה מקדש, שלרצפת העזרה יש דין מזבח להקטיר עליה, אין מחשבה פסולה מועלת ופוסלת בהולכת סילוק בזיכין של לבונה, שהם מתירים את לחם הפנים באכילה כשמקטירים אותם, אלא בזמן שמוליך אותם מפתח היכל דרך האולם ולחוץ, עד שמגיע לעזרה, לפי שאת השולחן ניתן להניח בכל מקום בהיכל, והעזרה כולה כשרה להקטרת הבזיכים.

ואם תמצי [תרצה] לומר סבר [שהוא סבור] גם: קדושת היכל ואולם חדא [אחת] היא, ולפיכך אפשר מן הדין להניח את שולחן הלחם גם באולם — אין מחשבה מועלת אלא מפתח אולם ולחוץ כלומר, כשמוליך בתוך חלל פתח האולם עד שמגיע לעזרה שדינה כמזבח.

ואם תמצי [תרצה] לומר שהוא סבור גם: תוך הפתח כלפנים שיכול להניח את השולחן אפילו שם — אין מחשבה מועלת אפילו פסיעה אחת, אלא בכדי הושטת ידו שיניח את הבזיכים מידו על רצפת העזרה.

ואם תמצי [תרצה] לומר גם סבר [שסבור] ר' שמעון: הולכה שלא ברגל לא שמה (אינה נחשבת) הולכה, נמצא שאין מחשבה מועלת כלל בהולכת סילוק בזיכים.

ב ועוד לענין הולכה מסופר, אמר ליה [לו] אביי לאמוריה [למתורגמנו] של רב חסדא, בעי מיניה [שאל אותו] מרב חסדא: הולכה בזר (מי שאינו כהן), מהו? האם היא פוסלת, כמו שאר עבודות?

אמר ליה [לו]: כשרה היא, ומקרא מסייעני שנאמר: "וישחטו את הפסח ויזרקו הכהנים את הדם מידם והלוים מפשיטים" (דברי הימים ב לה, יא). משמע שעבודת הכהנים ההכרחית מתחילה רק בזריקה, ולא בקבלה ובהולכה שלפני כן.

מתיב [מקשה] על כך רב ששת ממה ששנינו בברייתא: זר, ואונן (מי שמתו לא נקבר עדיין),