דוחין קדשים הנאכלים כלומר, קרבן הפסח שהוא קודש העומד לאכילה, כששחטו שלא לשמו — יידחה אצל קדשים אחרים הנאכלין גם הם, דהיינו שלמים, ואין דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים שאינן נאכלין, דהיינו עולה.

ומקשים: אטו [וכי] חטאת ואשם מי לא מיתאכלי [האם אינם נאכלים]? ואם כן מדוע ייעשה שלמים?

אלא כך צריך לומר: דוחין פסח שהוא קדשים הנאכלין לכל אדם מישראל אצל שלמים שהם קדשים הנאכלין לכל אדם, ואין דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים שאין נאכלין לכל אדם, לפי שחטאת או אשם אוכלים רק הכהנים.

ר' יוסי בר' אבין אמר באופן אחר: דוחין קדשים קלים אצל קדשים קלים כשלמים, ואין דוחין קדשים קלים אצל קדשי קדשים, שהם עולה חטאת ואשם.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יצחק בר' סבריו, אם זהו טעמו של דבר, אימא [אמור] משום כך: אם שחטיה [שחט אותו] את הפסח לשם מעשר ליהוי [שיהיה] מעשר, שהרי מעשר בכלל קדשים קלים הוא. ומסבירים: למאי הילכתא [למה לאיזו הלכה] יהיה מעשר, כלומר מה ההבדל אם הוא שלמים או מעשר? שלא ליבעי [יצטרך] להביא עמו נסכים, כדין מעשר, וכן למלקא עליה [ללקות עליו] (ב"לא ימכר") ב"לא יגאל" (ויקרא כז, לג), שמעשר אי אפשר למוכרו כלל, גם לא לאחר שחיטה!

ומשיבים: אמר קרא [המקרא]: "העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב), לומר: זה העשירי בלבד מעשר הוא, ואין אחר שנשחט לשמו נחשב למעשר.

ומקשים: ועדיין אימא [אמור] כך: אם שחטיה [שחט אותו] את הפסח לשם בכור — ליהוי [שיהיה] כבכור, למאי הילכתא [למה לאיזו הלכה] למעשה? שלא ליבעי [יצטרך] נסכים כמו שלמים, אי נמי דליתביה [או גם כן שיתן אותו] לכהנים כבכור!

ומשיבים: בכור נמי [גם כן] בגזירה שווה של "עברה" "עברה" ממעשר גמר [למד], ולכן כמו המעשר אי אפשר לגרום לבהמה סתם שיהא דינה כבכור.

ומקשים: ואימא [ואמור] כך: אם שחטיה [שחט אותו] את הפסח לשם תמורה — ליהוי [שיהיה] תמורה, למאי הילכתא [למה לאיזו הלכה] למעשה? למלקא עליה [ללקות עליו] משום שעבר ועשה תמורה. אי נמי למיקם עליה [או גם כן להיות אסור עליו] ב"לא ימכר ולא יגאל" (ויקרא כז, לב)!

אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן, אמר קרא [המקרא]: "והיה הוא ותמורתו" (ויקרא כז, לג), זו הבהמה שהמירו בה היא נעשית תמורה, ואין דבר אחר שנשחט לשם תמורה נעשה תמורה.

ושואלים עוד, ואימא [ואמור]: אם שחטיה [שחטו] את הפסח לשם קרבן תודה ליהוי [שיהיה] כי [כמו] תודה, למאי הילכתא [למה לאיזו הלכה]? להטעינו לחם, שיהיה צריך להביא עמו חלות כמו שמביאים עם התודה!

ודוחים: מי איכא מידי [האם יש דבר כזה] שפסח גופיה [עצמו] כשמקריבים אותו לשמו לא בעי [אינו צריך] לחם, ומותרו והמותר שלו, שאינו קרב, כגון כששוחטו שלא לשמו, בעי [יהיה צריך] לחם?

ומשיבים: אי הכי [אם כך] אתה אומר, השתא נמי [עכשיו גם כן] לפי ההלכה שהוא נעשה שלמים, אפשר לשאול: מי איכא מידי [האם יש דבר כזה] שפסח גופיה לא בעי [עצמו אינו צריך] נסכים, ואילו מותרו כשהוא נשחט שלא לשמו בעי [צריך] נסכים כדין שלמים?

ומתקנים: אנן הכי קאמרינן [אנו כך אמרנו] כך היתה השאלה: מי איכא מידי [האם יש דבר] שמותר תודה עצמה לא בעי [אינו צריך] לחם, ואילו מותר דאתיא להו מעלמא [שבאה לו מהחוץ], כפסח זה שנשחט לשם תודה, בעיא [צריך] לחם? ושבים לדון בעיקר הראיה שפסח שנשחט שלא לשמו קרב שלמים, מן הפסוק "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים".

מתקיף לה [מקשה עליה] רב [יימר] בריה [בנו] של רב הילל: וממאי [וממה] מסיק אתה שפסוק זה במותר פסח כתיב [נאמר] שנשחט שלא לשמו? דילמא [שמא] במותר אשם כתיב [נאמר], שהרי גם האשם בא מן הצאן בלבד!

אמר רבא, אמר קרא [המקרא]: "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג, ו), לומר: דבר השוה בכל הצאן, בין בכבשים בין בעיזים. מה שאין כן באשם, שבא רק מן האילים.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבין בר חייא, ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת ר' אבין בר כהנא: בכל אתר את אמרת [בכל מקום אתה אומר] שהלשון "מן" בא להוציא ולמעט, ולפי זה "מן הצאן" צריך להיות דבר הבא רק מחלק מן הצאן, ואילו כאן אתה מפרש "מן הצאן" — כל הצאן, לרבות!

אמר ר' מני: הכא נמי [כאן גם כן] "מן" בא להוציא, שהרי אין הפסח בא אלא בחלק מן הצאן, דלא אתי [שאינו בא] כשהוא בן שתי שנים ולא אתי [ואינו בא] בנקיבה.

ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] על הראיה מן הכתוב רב חנא בגדתאה קושיה אחרת: ומי מצית אמרת [האם יכול אתה לומר] דכי כתיב האי [שכאשר נאמר כתוב זה] "ואם מן הצאן קרבנו" וכו' במותר פסח כתיב [כתוב]? והא מדכתיב [והרי ממה שנאמר] מיד אחר כך: "אם כשב" (ויקרא ג, ז) "אם עז" (ויקרא ג, יב), מכלל הדברים אתה לומד דלאו [שלא] במותר פסח כתיב [נאמר], שהרי מפורש במקום אחר שהפסח בא מן הכבשים והעיזים, ומה צורך לחזור ולומר זאת!

ומשיבים: גם אם מדובר במותר פסח, ההוא מיבעי ליה לכדתניא [אותו כתוב המפרט דיניהם של כשב ועז נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא אחרת]: נאמר שם "כבש" — לרבות את הפסח לאליה, שאף שלא נתפרש דבר זה בדיני הפסח, בכל אופן צריכים להקריב את האליה שלו, כמו שמקריבים בשלמים.

כשהוא אומר: "אם כבש" — הרי "אם" זה בא לרבות פסח שעיברה שנתה כלומר, שעבר את שנתו הראשונה ואינו כשר לקרבן פסח, וכן שלמים הבאים מחמת פסח שיתרבו לכל מצו‍ת שלמים, לומר שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. כשהוא אומר שם: "אם עז" — הפסיק הענין, לימד על העז שאינה טעונה אליה.

על כך מקשים: והא מהכא נפקא [וכי דבר זה מכאן הוא יוצא] שפסח שעברה שנתו קרב שלמים? הלא מדאבוה דשמואל נפקא [מדברי אביו של שמואל הוא יוצא], שאמר אבוה [אביו] של שמואל: נאמר "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג, ו) — דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים!

ומשיבים, גם לשיטתך יש להקשות: ואכתי [ועדיין] מדברי רב נחמן אמר רבה בר אבוה נפקא [יוצא] דבר זה! שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מנין למותר פסח שקרב שלמים? שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב), והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים ולא מן הבקר! אלא מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר, ומאי ניהו [ומה הוא זה]? שלמים, ואם כן יש פסוקים אחרים שבאים ללמד דבר זה!

אלא יש לומר כך: תלתא קראי כתיבי [שלושה מקראות כתובים] ומדברים בדיני מותר הפסח,