ושותפין לא מצו ממירין [אינם יכולים להמיר]. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שהיא לא קניא להו [קנויה להם], ואין הם נחשבים בעלים כדי להיקרא שותפים בה — אמורי נמי לימרו [להמיר שימירו גם כן], שהרי יורשים הם, ויורש יכול להמיר!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], שאף על פי שאמר קרא [המקרא]: "אם המר ימיר" (ויקרא כז, י) — וכפל הלשון בא לרבות את היורש, מכל מקום ממה שנאמר הדבר בלשון יחיד למדים שיורש אחד ממיר ואין שנים ממירין.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יעקב מנהר פקוד: אלא מעתה, גבי [אצל] פדיון מעשר שני, דכתיב [שנאמר] בו: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא כז, לא) — וגם שם נאמר הדבר לרבות את היורש, הכי נמי [כך גם כן] תאמר: אחד גואל ואין שנים גואלין משום שנאמר בלשון יחיד? והרי לא מצאנו דין כזה במעשר!

ודוחים: שאני [שונה] מעשר, דגבי אבוהון נמי איתיה [שאצל אביהם עצמו גם כן היה יכול להיות] בשותפות, ואילו תמורה אינה יכולה להיעשות כלל על ידי שותפים.

אמר ליה [לו] רב אסי לרב אשי: ומינה [וממנה] מהלכה זו עצמה, שיורש אחד ממיר ולא שנים, אתה יכול להגיע למסקנה הפוכה, שהבהמה שהקדיש האב לקרבן קנויה ליורשים. שכן אי אמרת בשלמא קניא להו [נניח אם אתה אומר שהיא קנויה להם], היינו דחד מיהא מימר [זו הסיבה שיורש אחד על כל פנים ממיר]. אלא אי אמרת לא קניא להו [אם אתה אומר שאינה קנויה להם], היכי [כיצד] הוא מימר?

והאמר [והרי אמר] ר' אבהו אמר ר' יוחנן לענין המפרישים מממונם עבור חובת חבריהם: המקדיש בהמה משלו כדי שיתכפר בה חבירו, ונפל בה מום, אם הוא רוצה לפדותה הוא מוסיף על מחירה חומש (חמישית), כדין כל בעל חפץ שפודה את מה שהקדיש, אבל לא מי שעבורו הקדיש בהמה זו. ומצד אחר, מתכפר כלומר, מי שבשבילו נועד הקרבן — הוא עושה תמורה. ועוד: התורם המפריש תרומה לכהן מתבואתו שלו על תבואתו של חבירו כדי לפוטרו מחובת הפרשה זו — טובת הנאה כל ההנאות הבאות לו מחמת נתינה זו — שלו היא, של נותן התרומה, ולא של בעל התבואה. וממה שאמרו שדווקא המתכפר עושה תמורה, משמע שהקרבן שהפריש האב קנוי ליורשים ומכפר עליהם, שהרי יורש עושה תמורה!

השיב לו רב אשי: מקיבעא לא מכפרא [מקביעות, אין בהמה שהקדיש האב מכפרת] על היורשים, שלא לשם כך הוקדשה, ואינה נחשבת קרבנם. ולכן יכולים שני היורשים להביא מנחה של אביהם, כמבואר לעיל. אבל מקופיא [מלמעלה, דרך אגב] מכפרא [מכפרת] על היורשים, ומכח אותה כפרה מסויימת יש ליורש אפשרות להמיר.

א במשנה נאמר כי זבחים שנשחטו שלא לשמם — לא עלו לבעלים לשם חובתם, וצריכים הם להביא קרבן אחר לשם כך. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: האם אותם זבחים שנשחטו שלא לשמם כיפרו על מה שבאו לכפר או לא כיפרו?

אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: מסתברא [מסתבר] לומר שלא כיפרו, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] כיפרו, אם כן, קרבן שני למה הוא בא?

ודוחים את ההוכחה: ואלא מאי [מה] אתה אומר, שלא כיפרו? אם כן, קרבן ראשון למה הוא קרב?

אמר רב אשי: רב שישא בריה [בנו] של רב אידי הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שלא כיפרו, מכל מקום שלא לשמו מכח לשמו קאתי [בא], שכיוון שהוקדש מתחילה כראוי לשמו (ולא נפסל) — יש להקריב אותו. ולפיכך, שני למה הוא בא — לכפר. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שראשונים כיפרו, שני למה הוא בא?

ב ועוד איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה אחרת, כללית: המביא קרבן עולה, שמכפר על ביטול מצוות עשה, האם גם על מצות עשה שלאחר הפרשה של הקרבן מכפרא [מכפרת] עולה זו, או לא מכפרא [מכפרת]?

והצדדים בשאלה זו: מי אמרינן [האם אנו אומרים] מידי דהוה [כמו שהוא הדבר] בחטאת: מה חטאת, על החטא שעשה קודם הפרשה — אין [כן] היא מכפרת, שלאחר הפרשה — לא, אף הכא נמי [כאן גם כן] בעולה, על עבירה שקודם הפרשה — אין [כן], לאחר הפרשה — לא.

או דלמא לא דמיא [שמא אינה דומה] לחטאת, שחטאת, על כל חטא וחטא בעי לאיתויי חדא חטאת [צריך להביא חטאת אחת], והכא [וכאן] בקרבן עולה, כיון שגם במקרה דאיכא [שיש] כמה מצוות עשה גביה [אצלו] מכפרא [מכפרת] עליהן עולה אחת, נאמר כי על עשה שלאחר הפרשה נמי מכפרא [גם כן מכפרת]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממדרש ההלכה על הפסוק: "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד), ויש לתמוה: וכי סמיכה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא)! אלא מה תלמוד לומר "וסמך... ונרצה לכפר"? לומר שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה כלומר, זלזל בה ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כלומר, נחשב לו הדבר כאילו לא כיפר, ובכל זאת כיפר לו קרבן עולה זה.

מאי לאו [האם לא] צריך להבין כך, שכיפר כוונתו שכיפר על מצות עשה שביטלה קודם הפרשה, לא כיפר — על ביטול עשה של הסמיכה עצמה. וטעם הדבר, משום דהוה ליה [שהרי הוא] עשה שלאחר הפרשה?

אמר רבא: ביטול עשה של סמיכה קאמרת [אומר אתה]? מזה אין להביא ראיה לשאר מצוות עשה שלאחר הפרשה, שכן שאני התם [שונה שם], שגם לאחר ההפרשה, כל כמה דלא שחיט [שאינו שוחט אותו] — ב"עמוד וסמוך" קאי [הוא עומד], שהמצוה לסמוך עדיין חלה עליו ולא ביטל אותה, אימת קא הוי [מתי הוא נעשה ביטול מצות] עשה? לאחר שחיטה, ששוב אינו יכול לסמוך. ובעשה שעבר עליו לאחר שחיטה לא קא מיבעיא לן [נשאלה לנו] שאלה זו, שעליו בוודאי אין העולה מכפרת.

אמר ליה [לו] רב הונא בר יהודה לרבא: אימא [אמור] והסבר את הברייתא כך: מה שאמרו כיפר כוונתו כיפר גברא [האיש] שהתכפר לו חטאו בהקרבת הקרבן.