יתר על כן, כתב לגרש את אשתו ונמלך (התחרט) והחליט שלא לגרשה, מצאו בן עירו ואמר לו: שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך, תן לי את הגט ואגרש בו את אשתי — פסול לגרש בו.

משמע שאם נכתב הגט בסתם, שלא לשם האשה המתגרשת, הרי הוא פסול למרות שנכתב לשם כריתות — גם משם אין ראיה, דילמא שאני התם [שמא שונה שם] דאינתיק ליה [שנותק לו] הגט הזה לשם גירושין של ההוא, ולכן אין אדם אחר יכול לגרש בו. אבל גט שנכתב בסתם — כשר, אם נכתב לשם כריתות!

אלא נאמר כי למדנו דין זה מהא [מזו] ששנינו שם: יתר על כן, יש לו שתי נשים ששמותיהן שוות, כתב לגרש בו את הגדולה שביניהן — לא יגרש בו את הקטנה, משמע שצריך לכתוב לשמה דווקא — גם זאת יש לדחות:

דילמא שאני התם [שמא שונה שם] שאף על פי שנכתב לשמו של האיש המגרש, אינתיק ליה [נותק לו] הגט הזה לשם גירושין דההיא [של אותה אשה מסויימת], אבל אם נכתב בסתם — שמא יהא כשר לגרש בו את אשתו!

אלא מהא [מזו] ששנינו שם: יתר על כן, יש לו שתי נשים ששמותיהן שווים, ואמר ללבלר (לסופר): כתוב גט לאחת משתי נשי, ולאיזה שארצה אגרש אותה בו — פסול לגרש בו, משמע שצריך לכתוב לשמה של האשה המסויימת —

דילמא שאני התם [שמא שונה שם] שאין עושים כן משום שאין ברירה שאין אומרים שמתברר הדבר למפרע שלשמה של זו נכתב!

אלא יש לכך ראיה מהא [מזו] ששנינו שם: הכותב טופסי גיטין שמכין מראש נוסחים קבועים של גט כדי שיהיו מזומנים בידו — צריך שיניח מקום לכתיבת שם האיש, ומקום לכתיבת שם האשה, ומקום עבור העדים, ומקום עבור הזמן. ואמר רב יהודה אמר שמואל: אף צריך שיניח מקום המלים "הרי את מותרת לכל אדם", שצריכות להיכתב לשם אשה זו דווקא. משמע איפוא שצריך הגט להיכתב לשמה של אשה מסויימת, ואם כתבו סתם — פסול.

א הוסיף רבינא ואמר לרב פפא, תו רמי מילתא אחריתי [שוב השליך רבא, הראה סתירה בדבר אחר], מי [האם] אמר רב יהודה אמר רב: חטאת ששחטה לשם עולה — פסולה, אבל אם שחטה לשם חולין — כשירה; אלמא [מכאן אפשר להסיק]: דמינה [דבר שהוא בן מינה] קדשים כמותה, מחריב בה גורם לה נזק, אבל דבר דלאו [שאינו] בן מינה לא מחריב בה ואינו נחשב?

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: כל הגט שנכתב שלא לשם אשה — פסול, ומלשון כללית זו ניתן לדייק: ואפילו לשם גויה — נמי [גם כן] פסול. והרי גויה אינה בת מינה, שאין בה דין גירושין!

ושני [ותירץ] רבא: גט, דל [הוצא] גויה מיניה [ממנו], הרי גם אם לא היה נכתב לשם גויה הוה ליה סתמא [הריהו כגט סתם], וסתמא [וסתם] גט, שלא לשם האשה המסויימת — פסול. לעומת זאת, קדשים, דל [הוצא] את כוונת חולין מינייהו [מהם] — הוה ליה סתמא [הרי זה כאילו נשחטו בסתם], וסתמא [וסתם] זבחים כשירים.

ב הוסיף רבינא ואמר: ורמא מילתא אחריתי [ועוד השליך רבא, הראה סתירה אחרת]. מי [האם] אמר רב יהודה אמר רב: חטאת ששחטה לשם עולה — פסולה, שחטה לשם חולין — כשירה, אלמא [מכאן] שמינה מחריב בה דלאו [שאינו] מינה לא מחריב בה?

והתניא [והרי שנויה ברייתא], נאמר לענין השרצים הטמאים: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא, לג), ששרץ מת הנופל בתוך כלי חרס מטמא את האוכל שבתוכו. ואמרו חכמים שהלשון "תוכו" באה להדגיש: "תוכו" ולא תוך תוכו, שאם היו האוכלים מונחים בכלי שבתוך כלי החרס — אינם נטמאים. ואפילו כלי שטף כלומר, כלי מתכת או עץ, שמקבל טומאה מגבו (שלא כמו כלי חרס) — גם הוא מציל. משמע שאפילו דבר שאינו מינו גם כן נחשב לבטל את דינו של כלי החרס!

ושני [ותירץ] רבא: כלי שטף נחשב כמינו של כלי חרס, ששניהם כלים, ולכן מועיל לגביו. אבל עשו חולין אצל קדשים כמחיצה אצל תנור, מה מחיצה אצל תנור לא מהניא [אינה מועילה] לה כלל להפריש בין הטומאה והאוכל, מפני שאינה נחשבת כמינו של התנור כלל, ולכן אינה חוצצת בו — אף שחיטה לשם חולין אצל קדשים לא מהניא ליה [אינה מועילה] כלל לפוסלם. ומה עניינה של מחיצה זו?

דתנן [ששנינו] במשנה: תנור חרס שחצצו עד שפתו בנסרים או ביריעות ונמצא שרץ במקום אחד בצד אחד של המחיצה — הכל טמא גם מעבר למחיצה.

וכן כוורת עשויה קש שהיא פחותה (שבורה, ושוב אינה כלי) גם אם היתה פקוקה בקש, ומשולשלת לאויר התנור, אם היה שרץ בתוכה — התנור טמא, היה שרץ בתנור — אוכלין שבתוכה טמאין, שאין היא נחשבת כחציצה לגבי התנור, ור' אליעזר מטהר.

אמר ר' אליעזר: קל וחומר, אם הציל סוג כזה של מחיצה באוהל מת החמור, שמטמא אדם וכלים שבעה ימים, ואם עשו מחיצה כזאת באוהל המת הריהי מצילה מן הטומאה, לא תציל מטומאת שרץ בכלי חרס הקל שאין אוירו מטמא אלא אוכלים ומשקים?

אמרו לו: לא,