בת יומא [יום] שבישל בה הגוי באותו יום, דלאו [שלא] נותן טעם לפגם הוא.

ושואלים: אם כן, מכאן ואילך כלי ישן לישתרי [שיהא מותר], כיון שהוא רק נותן טעם לפגם! ומשיבים: גזירה היא לאסור קדירה שאינה בת יומא לכתחילה משום קדירה בת יומא.

ומן הצד האחר, ואידך [והאחר] האומר שנותן טעם לפגם אסור, מה הוא אומר? לדעתו אף קדירה בת יומא נמי מפגם פגמה [גם כן פוגמת קצת את טעמה], ובכל זאת אסרה אותה התורה, נמצא שנותן טעם לפגם אינו טעם להתיר.

א רמי ליה [השליך, הראה לו סתירה] רב עמרם לרב ששת, תנן [שנינו במשנתנו]: השפודין והאסכלא — מלבנן באור. והתניא גבי [והרי שנינו במשנה אצל] דיני קדשים: השפוד והאסכלא לאחר שהשתמש בהם לצורך קרבן אחר, כיון שיש טעם קרבן זה בשפוד והוא הופך להיות נותר לאחר זמנו, ואסור — מגעילן בחמין לפני שמשתמש בהם לקרבן אחר. ומדוע אינם צריכים ליבון?

אמר ליה [לו]: עמרם ברי [בני], מה ענין קדשים אצל גיעולי גוים? הכא [כאן] בקדשים היתירא [היתר] בלע הכלי, די לו בהגעלה, התם [שם] בגיעולי גוים איסורא [איסור] בלע, ולכן צריך תיקון גדול יותר בליבון.

אמר רבא: עדיין הקושיה במקומה, סוף סוף כי קא פליט [כאשר הוא פולט] אותו כלי של קדשים — איסורא קא פליט [איסור הוא פולט], שהרי מה שנבלע בכלי נאסר משום נותר, ואם כן, מה ההבדל לי אם בלע היתר או לא? אלא אמר רבא: מאי [מה] הגעלה נמי [גם כן] האמורה בקדשים? הכוונה היא לשטיפה ומריקה שעושים בכל כלי שבישל בו קדשים ("ומורק ושוטף במים" ויקרא ו, כא), והוא בנוסף לליבון שצריך לעשות לכלי זה, כמו בכל כלי אחר שצלו בו.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? כיצד ניתן לקרוא למריקה ושטיפה "הגעלה"? הלוא מריקה ושטיפה עושים בצונן, והגעלה עושים בחמין! אלא אמר אביי: צריך לתרץ דבר זה לפי השיטה של "יגיד עליו רעו" (כלשון הכתוב איוב לו, לג), שכל משנה מלמדת על חבירתה, תנא הכא [שנה כאן] שעושים בשפוד ואסכלא ליבון, והוא הדין שצריך לעשות הגעלה, תנא התם [שנה שם] בקדשים הגעלה והוא הדין לליבון.

אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך] אתה מסביר, לתנינהו לכולהו בחדא [שישנה את כולם, ליבון והגעלה במקום אחד], וליתני חדא באידך אחריתי [ושישנה רק דבר אחד באחר], ולימא [ונאמר]: "יגיד עליו רעו", אבל אין לפרש כן כאשר נאמר דבר אחד במקום אחד ובמקום שני דבר אחר!

אלא אמר רבא: קדשים היינו טעמייהו [זהו טעמם] שאינם צריכים ליבון — כמו שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, שאמר: כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, כלומר מה שמשתמשים בו ביום אחד הוא נפלט מן הכלי כשמבשלים בו ביום שלאחריו, קודם שנעשה נותר.

ומקשים: תינח [נניח] בשלמים, שכיון שלשני ימים מיתאכלי [הם נאכלים] כלומר, מותרים לאכילה, נמצא כי מקמי דניהוי [עוד לפני שהשלמים נעשים] נותר קא הוי [הרי זה] גיעול, כלומר, הכלי פולט היתר כשמבשל בו למחרת. אלא חטאת, כיון שליום ולילה אחד מיתאכלא [היא נאכלת], כי [כאשר] מבשל בה האידנא [עכשיו, היום] חטאת — הוי [הריהו] נעשה למחרת נותר, ואם כאן, כי הדר [כאשר הוא חוזר] מבשל בה למחר או שלמים או חטאת, קא פליט [הרי פולט] הכלי את הנותר של חטאת דהאידנא [של היום] בתוך החטאת ושלמים של למחר, וצריך לאסור!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: לא צריכא [נצרכה] אלא כאשר עושים באופן זה, דכי [שכאשר] מבשל בה חטאת האידנא [עכשיו] הדר [חוזר] ומבשל בה האידנא [עכשיו] עוד פעם באותו יום שלמים, ואז נפלט טעם החטאת מן הכלי בו ביום, ונבלע בו טעם השלמים, ונמצא ש

חטאת של למחר ושלמים של אתמול בהדי הדדי קא שלים זמנייהו [ביחד נשלם זמנם], שהם כשרים כל יום המחרת. והדר [והוא חוזר] ומבשל שלמים למחר, ובשר החטאת של מחר שנבלע בכלי חוזר ונפלט בו ביום, וכן כל יום ויום.

ומקשים: אי הכי [אם כן], שכל יום פולט הכלי בשר קדשים שלא נעשה עדיין נותר, הגעלה נמי לא ליבעי [גם כן לא יצטרך]! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] הדבר להסברו של רבא.

רב פפא אמר הסבר אחר לסתירה בין דין השפוד והאסכלא של גוים שצריכים ליבון, לבין אלו של קדשים שדי להם בהגעלה: האי [זה] בישולי גוים, כיון שאין מבשלים בכלי תמיד — קריד [הריהו מתקשה ונדבק], וצריך תיקון בליבון. אבל האי [זה] בקדשים, שכל הזמן מבשלים בהם, לא קריד [נדבק], ולכן אינו צריך ליבון.

רב אשי אמר: לעולם כדאמרן מעיקרא [תפרש כמו שאמרנו מתחילה], כפי שתירץ רב ששת לעיל: הכא [כאן, בקדשים] התירא [היתר] בלע, הכא [כאן, בשל גוים] איסורא [איסור] בלע.

ודקא קשיא לך [ומה שהיה קשה לך] דבעידנא דקא פליט, איסורא קא פליט [שבזמן שהוא פולט, איסור הוא פולט] גם בקדשים, שכבר נעשו נותר! יש לומר: בעידנא דקא פליט, לא איתיה לאיסורא בעיניה [בזמן שהוא פולט, אין האיסור נמצא בעינו], שאין זה גוף הנותר אלא טעם בלבד, ולכן אין להחמיר בו, כיון שתחילתו היה היתר.

ב הזכרנו במשנה ליבון והגעלה. ושאלו: ועד כמה מלבנן את הצריכים ליבון? אמר ר' מני: עד שתשיר קליפתן, שיורד מהן מעין קליפה על ידי הליבון. וכיצד מגעילן את הצריכים הגעלה? אמר רב הונא: יורה קטנה מכניס בתוך יורה גדולה רותחת, ועל ידי זה מגעיל אותה.

ושואלים: יורה גדולה שאין כלי גדול להגעילה בתוכו מאי [מה] עושים לה כדי להגעילה? תא שמע [בוא ושמע]: דההוא דודא דהואי בי [שהיה דוד אחד שהיה בבית] רב עקביה שהיו רוצים להכשירו, אהדר ליה [סובב אותו]