רב אמר: במים, והוא הדין לאפר, וכן רבה בר בר חנה אמר: לאפר, והוא הדין למים, ולא פליגי [נחלקו]: הא ברטיבתא [זה בגת רטובה] שצריך לנקות אפר תחילה ואחר כך לשטוף במים, הא ביבשתא [זה ביבישה] שצריך להרטיב במים תחילה ואחר כך להוסיף ולנקות באפר.

איתמר [נאמר] שנחלקו בדבר, בי [בבית] רב משמיה [משמו] של רב אמרי [היו אומרים]: תרתי תלת [שתים שלוש], שתים ברטובה — אפר ומים, ביבישה שלוש — מים ואפר ומים. ושמואל אמר: תלת [שלוש] ארבע ברטובה — אפר ומים ואפר, וביבישה ארבע — מים ואפר ומים ואפר.

בסורא מתנו הכי [היו שונים את הדברים כך], ואילו בפומבדיתא מתנו [היו שונים] בלשון אחרת: בי [בבית] רב אמרי משמיה [אמרו משמו] של רב: תלת [שלוש] ארבע שלוש ברטובה — אפר ומים ואפר, וארבע ביבישה — מים ואפר ומים ואפר, ושמואל אמר: ארבע חמש.

ומעירים: ולא פליגי [נחלקו] רב ושמואל, אלא מר קא חשיב מיא בתראי [חכם זה, שמואל, חושב את המים האחרונים] שאינם הכשר הגת, אלא להוציא את האפר, ולכן עם המים שבסוף הם ארבע או חמש, ומר לא קחשיב מיא בתראי [וחכם זה, רב, לא חושב את המים בסוף].

א בעו מיניה [שאלו אותו] מר' אבהו בנושא דומה של הכשר כלי יין של גוים: הני גורגי דארמאי, מאי [אותם העקלים של גוים, שמניחים בהם ענבים בזמן הדריכה בגת מה דינם]?

אמר להו [להם] ר' אבהו, תניתוה [כבר למדתם אותה], ששנינו: הרי שהיו גתיו ובית בדיו (מקום דריכת הזיתים לשמן) טמאין, ובקש לעשותן בטהרה, וצריך תחילה לנקותם ממה שבלעו דבר טמא, את הדפין (קרשים שמניחים על הענבים ועליהם מניחים את הקורה) והעדשין כלים עגולים, והלולבין עמודים להחזיק בהם את הקורה שדורכים בה — מדיחן, והעקלין (מעין סלים שמניחים בתוכם את הענבים והזיתים בזמן הדריכה) שהיו של נצרין (עלי דקל) ושל בצבוץ (קנבוס) — מנגבן באפר ומים, ואם היו של שיפה ושל גמי שעשויים מקני סוף — מישנן (משאיר אותם בלי שימוש) שנים עשר חדש, מפני שהם סופגים הרבה מן היין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מניחן מגת לגת שמניחם עד לעונת הבציר הבאה ומבד לבד כשהיו אלה זיתים.

ועל שיטת רבן שמעון בן גמליאל שואלים: היינו תנא קמא [הרי זו בדיוק שיטת התנא הראשון] שמיישנן שנים עשר חודש, שהרי מגת לגת עוברת שנה! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]: חורפי ואפלי [המוקדמים והמאוחרים], שרבן שמעון בן גמליאל אומר שאין צורך לדקדק בשנים עשר חודש לעונת הבציר והמסיק, שפעמים ההבדל הוא יותר או פחות משנים עשר חודש.

ר' יוסי אומר: הרוצה לטהרן מיד, ולא ליישנן שנה — מגעילן ברותחין שמערה עליהם, או חולטן מרתיח אותן במי זיתים מים שחולטים בהם זיתים. רבן שמעון בן גמליאל משום (בשם) ר' יוסי אומר: מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין כל הזמן או במעין שמימיו רודפין (שוטפים), ואז אנו מניחים שהמים השוטפים מנקים את הכל. וכמה זמן מניח אותן במים זורמים — עונה (חצי יממה).

ומוסיפה הברייתא: כדרך שאמרו ביין נסך, כך אמרו בטהרות.

על הלשון תוהים: כלפי לייא [היכן]? כלומר, הלוא צריך לומר להיפך, שהרי בדיני טהרות קיימינן [אנו עומדים עוסקים בברייתא זו]! אלא כך צריך לומר: כדרך שאמרו בטהרות, כך אמרו ביין נסך.

ושואלים: כמה היא עונה? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: או יום או לילה. רב חנא שאינה, ואמרי לה [ויש אומרים] רב חנא בר שאינה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מהי עונה? חצי יום וחצי לילה.

אמר ר' שמואל בר יצחק: והדעות הללו לא פליגי [חלוקות] ביניהן: הא [זה] שאמר יום או לילה — בתקופת ניסן ותשרי, שאז הימים והלילות שווים, הא [זה] שאמר חצי יום וחצי לילה — בתקופת תמוז וטבת, שהיום והלילה אינם שוים, ולכן חצי יום וחצי לילה הם ביחד שתים עשרה שעות.

ב אמר רב יהודה: הני רווקי דארמאי [אותן משמרות שמסננים שמרים מן היין של הגוים] כיצד מכשירים אותן? דמזיא [אלה של שיער] של אדם, שאינם בולעים — מדיחן, דעמרא [של צמר] — מנגבן באפר ומים, דכיתנא [של פשתן] שסופגים יותר — מישנן, ואי איכא קטרי [ואם יש בהם קשרים] — שרי להו [מתיר אותם]. הני דקולי וחלאתא דארמאי [אותם סלים ומסננות של הגוים], דחיטי בחבלי דצורי [אלה שתפורים בחוטים של דקל] — מדיחן,