שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: מים של רבים אין נאסרין. ומעירים: מדברי ר' יוחנן יש להבין כי הא [אבל] במקרה כזה, אם היו המים של יחיד היו נאסרין.

ותוהים: ותיפוק ליה [ושתצא לו] הלכה זו שאינם נאסרים, דהא [שהרי] מחוברין נינהו [הם], ומחובר שעבדוהו אינו נאסר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקום דתלשינהו גלא [שתלשם הגל] למקצת המים, ונעקרו מחיבורם, ובמקרה זה אם היו של יחיד היו נאסרים.

ודוחים: סוף סוף הרי בגדר של אבני הר שנדלדלו מעצמן מן ההר נינהו [הם], שנחלקו ר' יוחנן ובני ר' חייא (מו,א) באבנים כאלה, שלא היתה בהן תפיסת יד אדם, האם הן נאסרות כשנעבדו כעבודה זרה או לא, ולא נתברר בגמרא מה סבור כל אחד מהם. ואם כן תסתיים [תוגדר, יתברר מכאן] שר' יוחנן הוא שאמר שאבני הר אלה אסורות?

ודוחים: עדיין יש לומר כי לא צריכא [נצרכה] הלכה זו של ר' יוחנן אלא במקרה דטפחינהו בידיה [שטפח בהם, במים הללו בידיו]. שלא מעצמם נתלשו, כמו אבני הר שנדלדלו, אלא במגע ידי אדם, ואם היו של יחיד היו נאסרים.

א בדומה למעשה האחרון, ובענין יין שמזגוהו גוים, מסופר: ר' חייא בר אבא איקלע [הזדמן] ליישוב גבלא, חזא [ראה] שם בנות ישראל דמיעברן [שמעוברות] מגוים שעמדו להתגייר וכבר מלו ועדיין לא טבלו, חזא חמרא דמזגו [ראה יין שמוזגים] גוים ושתו ישראל [ושותים יהודים], חזא תורמוסא דשלקי להו [וראה תורמוס ששולקים, מבשלים, אותו] גוים ואכלי ישראל [ואוכלים יהודים], ולא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר] לתקן את מעשיהם.

לאחר זמן אתא לקמיה [בא לפני] ר' יוחנן וסיפר לו על הדברים שראה, אמר ליה [לו] ר' יוחנן: צא והכרז על בניהם של אותם גוים שהן ממזרים, והכרז על יינן שאסור משום יין נסך, והכרז על תורמוסן שאסור משום בישולי גוים משום שאינן בני תורה.

ומסבירים: על בניהם שהם ממזרים — ר' יוחנן הולך בענין זה לטעמיה [לשיטתו], שאמר ר' יוחנן: לעולם אינו נעשה לגר עד שימול ויטבול, וכיון דלא טביל [שאינו טובל] — גוי הוא. ולגבי מעמדם של הילדים, גם שם הולך ר' יוחנן לשיטתו, שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממנה הוא ממזר.

ומה שאמר לו: וגזור על יינם משום יין נסך — אף שאין כזה איסור בעצם, הרי הוא אסור משום "לך לך, אמרין, נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" [לך לך, אומרים לנזיר, סחור סחור, לכרם אל תקרב], ולכן צריך להרחיק מזה.

ועל מה שאמר לו ר' יוחנן ועל תורמוסן גזרו משום בישולי גוים, לפי שאינן בני תורה, וצריך להרחיקם מדבר הדומה לאיסור. מדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] משום שאינן בני תורה, הא [אבל] אם היו בני תורה שרי [מותר]? והאמר [והרי אמר] רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שנאכל כמות שהוא חי — אין בו משום בישולי גוים, אבל תורמוס, כיון שהוא מר מאד ודאי אין אוכלים אותו בעודו חי, ואם כן בכלל בישולי גוים הוא!

ומשיבים: ר' יוחנן כי הך לישנא סבירא ליה [כלשון האחרת סבור הוא] בענין זה, שאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו עולה לשולחן של מלכים ללפת בו את הפת — אין בו משום בישולי גוים, והתורמוס אינו מאכל חשוב שיעלה על שולחן מלכים. ולכן, טעמא [הטעם, דווקא] משום שאינן בני תורה אוסרים להם, הא [הרי] אם היו בני תורה שרי [מותר].

ב בעו מיניה [שאלו אותו] מרב כהנא: גוי מהו שיוליך ענבים לגת, אף שאינו עושה בהם דבר? אמר להו [להם]: אסור, משום הטעם של "לך לך, אמרין, נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב" [לך לך, אומרים לנזיר, סחור סחור, לכרם אל תקרב]. איתיביה [הקשה לו] רב יימר לרב כהנא ממה ששנינו: גוי שהביא ענבים לגת בסלין