ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, משום שבכך הוא גורם טומאה למאכל. וכל שכן שאין דורכין, שאז הלה מטמא את המשקה על ידי הדריכה, והוא מסייע בידו. וכל זה בשל ישראל, אבל בוצרין עם הנכרי בגת, לפי שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.

א שנינו במשנה: ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור. ומקשים: טעם הדבר הוא משום שזהו השלב בו הוא כבר קרוי יין, ואולם התניא [הרי שנויה ברייתא] בהגדרת גמר מלאכה של יין, כדי להתחייב במעשר: יין — משיקפה כלומר, שהוצף מלמעלה, שהחרצנים צפים על גבי המיץ!

אמר רבא: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] כשיטת ר' עקיבא, הא רבנן [זו כשיטת חכמים], דתנן [ששנינו]: יין מתחייב במעשר משירד לבור, ר' עקיבא אומר: משיקפה, משמע שנחלקו בכך, ומשנתנו שיטת חכמים היא.

איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידים]: כשהוא אומר "שיקפה", האם הכוונה לקיפוי של בור שצפים הגרעינים על היין שבבור, או קיפוי של חבית, שהשמרים צפים על גבי היין?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, דתניא [ששנויה ברייתא]: יין מתחייב במעשר — משיקפה. ומכל מקום אף על פי שקפה, קולט יין מן הגת העליונה ומן הצינור המחבר בין הגת העליונה והתחתונה (הבור) ושותה אף בלי לעשר. שמע מינה [למד מכאן] שקיפוי של בור קאמרינן [אומרים אנו], ולא הקיפוי של חבית, שהרי מכאן עולה שהיין שבגת התחתונה (הבור) אסור לו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

על המחלוקת שהובאה בין ר' עקיבא וחכמים, מקשים: והתני [והרי שנה] רב זביד בברייתא דבי [מבית מדרשו] של ר' אושעיא: יין מתחייב במעשר משירד לבור ויקפה, ר' עקיבא אומר: משישלה את היין מן הבור בחביות! ואומרים: כיון שיש בידינו שתי גרסות למחלוקת זו, מסתבר שאינן סותרות, ולפיכך תרצה נמי להך קמייתא הכי [יישב גם כן את זו הראשונה כך]: יין — משירד לבור ויקפה, ר' עקיבא אומר: משישלה בחביות.

ושואלים: ואלא לפי זה, מתניתין דקתני [משנתנו ששנה בה]: אינו עושה יין נסך עד שירד לבור, לימא תלתא תנאי היא [האם לומר שיש פה שלוש שיטות תנאים] החולקים בענין זה, ממתי נגמרת מלאכת מיץ הענבים והוא קרוי יין? ודוחים: לא, שאני [שונה] יין נסך, דאחמירו ביה רבנן [שהחמירו בו חכמים] ואסרוהו עוד לפני קיפוי. אבל לענין מעשר סבור תנא זה או כדעת חכמים או כר' עקיבא.