אמר חזקיה: מאי קרא [מה המקרא] שממנו נלמדת הלכה זו? שנאמר "בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנפצות לא יקמו אשרים וחמנים" (ישעיהו כז, ט), אי איכא [אם מתקיים] כאבני גיר מנופצות — לא יקומון אשרים וחמנים והם בטלים, אי לאו [אם לא] — יקומו.

א תנא [שנה החכם]: נעבד כגון בעל חיים שעובד אותו כעבודה זרה, אם היה זה בעל חיים שלו (של העובד) — הרי זה אסור, ושל חבירו מותר. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ששנינו: איזהו נעבד שנאסר להקריבו במקדש? כל שעובדים אותו בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס ובין ברצון; ונברר: האי אונס היכי דמי [אונס זה שנזכר כיצד הוא]? לאו [האם לא] כגון שאנס (לקח בכח, שלא ברשות) בהמת חבירו והשתחוה לה? הרי שיכול לאסור גם את בהמת חבירו!

אמר רמי בר חמא: לא, כגון שאנסוהו (הכריחוהו) גוים והשתחוה לבהמתו דידיה [שלו]. מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: אונס רחמנא פטריה [פטרה אותו התורה], דכתיב [שנאמר] לגבי נערה אנוסה: "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב, כו)!

אלא אמר רבא: הכל, כל אופן שעובדים בו עבודה זרה, היו בכלל איסור "לא תעבדם" (שמות כ, ה) ואף באונס, וכשפרט לך הכתוב: "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהם — יצא אונס, שאין אדם נידון בו כעובד עבודה זרה, ואינו חייב למסור עצמו למיתה,

והדר כתב רחמנא [וחזרה וכתבה התורה]: "ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב) ללמד שאפילו באונס חל איסור עבודה זרה, שהרי גם בכך יש חילול השם; הא כיצד מתיישבת הסתירה? הא [זה] שאינו חייב למסור עצמו — בצנעא, והא [וזה] שחל איסור עבודה זרה, וחייב למסור עצמו למיתה — בפרהסיא, ולפיכך אם אנסוהו לעבוד בהמה בפרהסיא — הבהמה נאסרת.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא, תניא דמסייעא [שנויה ברייתא המסייעת] לך: בימוסיאות מצבות שעובדים עליהן עבודה זרה של גוים בשעת השמד כשגזרו על ישראל לעבוד עבודה זרה, ושעת השמד כפרהסיא היא, שחייב אדם למסור עצמו למיתה, אף על פי שהשמד בטל — אותן בימוסיאות לא בטלו למרות שהיה זה באונס.

אמר להו [להם] רבא: אי [אם] משום הא [זו] לא תסייען [תסייעוני], מכאן אין הוכחה למקרה של אונס, שכן שם אימר [אמור]: שמא ישראל משומד הוה [היה שם] ופלח לה [ועבד אותה] ברצון. רב אשי אמר: לא תימא אימר [אל תאמר "אמור"] שמספק אתה חושש לכך, אלא ודאי ישראל משומד הוה [היה] ופלח לה [ועבד אותה] ברצון, ומשום כך נאסרו הבימוסאות.

חזקיה אמר, את הסתירה לגבי בהמה שאינה שלו אפשר ליישב בדרך אחרת: בברייתא האוסרת מדובר כגון שניסך לעבודה זרה יין על קרניה של בהמה שאינה שלו, שעשה מעשה בגופה של הבהמה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אדא בר אהבה: האי [וכגון זה] נעבד הוא? הרי לא עבד את הבהמה, האי [כגון זה] בימוס בעלמא [בלבד] הוא, הרי רק השתמש בה כמזבח לצורך עבודה זרה, ושרייה [ומותר]!

אלא אמר רב אדא בר אהבה: באותה ברייתא מדובר כגון שניסך לה עצמה, כדי לעובדה, יין בין קרניה. והטעם שיכול לאסור בהמה שאינה שלו, הוא מפני דעבד [שעשה] בה מעשה, וכי הא דאתא [וכמו הלכה זו שכאשר בא] עולא מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה, אם עשה בה מעשה — אסרה.

כשאמרו דברים אלה בשם עולא אמר להו [להם] רב נחמן לחכמים: פוקו [צאו] ואמרו ליה [לו] לעולא: כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך [להלכתך] בבבל, שקבע הלכה זו עצמה בלשון אחרת, שאמר רב הונא: היתה בהמת חבירו רבוצה בפני עבודה זרה, כיון ששחט בה סימן אחד (קנה או ושט) — אסרה, והטעם — משום שעשה בה מעשה, אף שאינה שלו.

ומבררים הלכה זו: מנא לן [מנין לנו] שאסרה? אילימא [אם תאמר] מכהנים, שכהנים שעבדו לעבודה זרה נפסלו מלעבוד במקדש, שגם אם לא עשו זאת מרצונם בכל זאת גופם נאסר לגבוה — ודלמא שאני [ושמא שונים] כהנים, שבני דעה נינהו [הם], ויש מקום לקונסם!

ואלא למד מאבני מזבח, שאף שהן של הקדש, כיון שבאו היוונים וטימאום נאסרו, אף שאינן שלהם — ודלמא [ושמא] יש להסביר דבר זה כמו שאמר רב פפא, שלמדו מן הכתובים כי הגוים שנכנסו למקדש הוציאוהו מרשות הקדש וכך הפך לשלהם (ראה לעיל עבודה זרה נב,ב), אבל אין מכאן הוכחה שאדם אוסר דבר שאינו שלו!