שאם נטע והבריך והרכיב — מותר, משמע שהוא סבור שכיון שיש שני גורמים בדבר ורק אחד מהם אסור, התוצאה אינה אסורה!

וכי תימא [ואם תאמר], שני ליה [שונה לו] לר' יוסי בין שאר איסורין לעבודה זרה, שבעבודה זרה דווקא הוא סבור שזה וזה גורם אסור, על כך יש לשאול: ומי שני ליה [והאם אכן שונה לו]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: שדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: שדה שנזדבלה — תזרע כדרכה, פרה — תשחט ותיאכל. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: שדה — תבור (שישאירנה בורה, בלי לזורעה), ופרה — תרזה, עד שיכלה מהם מה שהשביחו מעבודה עבודה זרה.

מאי לאו הא [האם לא זו] הברייתא שמתירה — כשיטת ר' יוסי האומר שזה וזה גורם מותר, והא רבנן [וזו כדעת חכמים] שאוסרים? ודוחים: לא, הא [זו] שיטת ר' אליעזר, והא רבנן [וזו שיטת חכמים] החולקים בענין זה וזה גורם, ודעת המתיר בעבודה זרה לא שיטת ר' יוסי היא.

ושואלים: הי [איזה] ר' אליעזר ורבנן [וחכמים]? היכן נתפרש שהם חולקים בכך? אילימא [אם תאמר] שמדובר במחלוקת ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] בענין של

שאור, דתנן [ששנינו במשנה]: שאור של חולין ושאור של תרומה (שאסורה לזר, שאינו כהן) שנפלו לתוך העיסה של חולין, ואין לא בזה בלבד כדי לחמץ (לגרום לעיסה להחמיץ) ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו יחד וחימצו —

ר' אליעזר אומר: אחר האחרון אני בא, ואם האחרון היה תרומה — הכל אסור לזר, ואם האחרון שנפל היה חולין — מותר. וחכמים אומרים: בין שנפל איסור לכתחלה ובין שנפל איסור לבסוף, אינו אסור עד שיהא בו עצמו כדי לחמץ את העיסה;

ועל כך אמר אביי: לא שנו לדעת ר' אליעזר שאם האחרון היה חולין מותרת העיסה, אלא במקרה שקדם וסילק את האיסור, שהאיסור גופו אינו נמצא עוד שם, אבל לא קדם וסילק את האיסור — אסור, למרות שיש גם גורם היתר. ומשמע מכאן שר' אליעזר סבור שזה וזה גורם — אסור, וחכמים חולקים עליו.

ודוחים: וממאי דטעמא [ומנין אתה יודע שהטעם] של ר' אליעזר הוא כדברי אביי? דלמא טעמא [שמא הטעם] של ר' אליעזר משום שאחר אחרון אני בא, אי גמיר באיסורא [אם הוא נגמר באיסור] אסורה העיסה, ואי גמיר בהיתירא [ואם הוא נגמר בהיתר] מותרין בה הכל, בין סלקיה [שסילק אותו] את האיסור תחילה ובין לא סלקיה [סילק אותו], ואין זה איפוא קשור לענין זה וזה גורם!

אלא יש לומר שמדובר במחלוקת ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] של עצים,

דתנן [ששנינו במשנה] להלן: נטל הימנה (מן האשירה) עצים — אסורה (אסורים) בהנאה. הסיק בה את התנור בעצים אלה, אם היה זה תנור חדש — יותץ (יישבר), שנמצא שנגמרה מלאכתו על ידי עצי האשירה. אם היה זה תנור ישן — יוצן יצננו אותו, ולא ישתמש בחום הבא מעצים אלה. אם אפה בו את הפת — הפת הזו אסורה בהנאה.

נתערבה פת זו באחרים — כולן אסורות בהנאה. ר' אליעזר אומר: ישתמש בכל הככרות, אבל יוליך הנאה כנגד מה שנהנה מן האיסור לים המלח. אמרו לו חכמים: אין פדיון לעבודה זרה. הרי שר' אליעזר סבור שזה וזה גורם אסור, שהרי הפת יש בה גורם אחד בלבד של איסור (עצי ההסקה) והשאר הם היתר, ובכל זאת היא אסורה בהנאה.

ודוחים: לשיטתך, רבנן דפליגי עליה [חכמים שחולקים עליו] על ר' אליעזר בענין שדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה, מאן נינהו [מי הם]?

אילימא רבנן [אם תאמר שהם חכמים] שחולקים עליו בענין עצים, הלוא אחמורי מחמרי [מחמירים הם יותר ממנו], ובודאי הם סבורים שזה וזה גורם אסור!

אלא תאמר שהם רבנן [חכמים] שנחלקו עליו בשאור, אימר דשמעת להו לרבנן דמקילי [אמור ששמעת אותם את החכמים שמקילים] בשאור, בעבודה זרה מי מקילי [האם הם מקילים]?

אלא לעולם נחזור להסבר הראשון: הא [זו] הברייתא המתירה לזרוע בשדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה — שיטת ר' יוסי היא, הסבור שזה וזה גורם — מותר, והא [וזו] שיטת רבנן [חכמים] האוסרים.

ומה שהיה קשה לנו במשנתנו, מדוע אסר ר' יוסי לזרוע ירקות תחת אשירה, יש לומר כי ר' יוסי לדבריהם דרבנן [של חכמים] אמר להו [להם]: לדידי [לי עצמי, לשיטתי] זה וזה גורם — מותר, ובכל מקרה מותר לזרוע תחת אשירה, אבל גם

לדידכו דאמריתו [לשיטתכם, שאתם אומרים] זה וזה גורם אסור, אודו [הודו] לי מיהת [על כל פנים] שאף ירקות יהיו אסורים בימות הגשמים בגלל הנביה!

ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה טעמם שמתירים? ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא לענין דרך הפשטת עור הבכור, שיש לקזז את הרווח וההפסד שבדבר. כך לענייננו, מה שהירקות נהנים מן הזבל מפסידים הם בגלל הצל, ונמצא שבסך הכל אין לו הנאה מעץ האשירה.

ומסכמים: אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי בענין זה. מסופר, ההוא גינתא דאיזדבל בזבלא [גינה אחת שהזדבלה בזבל] של עבודה זרה, שלח רב עמרם קמיה [לפני] רב יוסף לשאול מה לעשות. אמר ליה [לו], הכי [כך] אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי.