אבל עיברו ולבסוף נרבעו — דברי הכל אסורין. והכא נמי [וכאן גם כן] כעיברו ולבסוף נרבעו דמי [נחשב] הדבר, שהרי גוף החיטים היה קיים בשעה שעבדו את הקמה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שמכאן רוצים לפתור את שאלתו של רמי בר חמא, שעל אותה משנה נאמר בשם רב נחמן: מחלוקת ר' אליעזר וחכמים האם הוולדות אסורים — כשנרבעו ולבסוף עיברו, אבל עיברו ולבסוף נרבעו — דברי הכל אסור; והני נמי [ואלה גם כן], חיטים שהשתחווה להם כשהיו בקמה, כי [כמו] עיברו ולבסוף נרבעו דמי [נחשבות], ואסורות למנחה.

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משוה]? התם [שם] העובר מעיקרא [מתחילה] היה בהמה והשתא [ועכשיו, לאחר שנולד] הוא בהמה, אלא דשא הוא דאחיזא באנפה [דלת היא שאוחזת וסוגרת בפניו], ולא היה יכול לצאת מן הרחם, ולכן הלידה אינה נחשבת לשינוי גמור. אבל הכא [כאן], מעיקרא חיטי והשתא קמחא [מתחילה היו אלה חיטים ועכשיו זהו קמח], ונעשה שינוי ניכר בצורה, ויש מקום לומר שיהא מותר.

א בעי [שאל] ריש לקיש: המשתחוה לדקל, לולבו מהו דינו לענין מצוה של ארבעה מינים בחג הסוכות?

ומפרטים: באילן שנטעו מתחלה לכך לשם עבודה זרה לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, שהרי אפילו להדיוט נמי [גם כן] אסור לולב זה בהנאה, וכל שכן לעשות בו שימוש של מצוה. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה באילן שנטעו תחילה סתם ולבסוף עבדו.

ועוד, ואליבא [ולפי שיטת] ר' יוסי בר יהודה לא תיבעי [תישאל] לך, שהרי לדעתו אפילו להדיוט נמי [גם כן] אסור במקרה כזה, כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה אליבא דרבנן [לדעת חכמים], שבמקרה כגון זה הם מתירים להדיוט, והשאלה היא: לענין מצוה מאי [מה] דינו? והסבר השאלה, מי מאיס [האם נחשב הוא כמאוס] כלפי גבוה או לא?

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: באשירה שביטלה קמבעיא ליה [נשאלה לו השאלה] לריש לקיש, והשאלה היתה: אם יש דחוי אצל מצו‍ת או אין דחוי אצל מצו‍ת? כלומר, האם אנו אומרים שכיון שדבר נדחה מן האפשרות לקיים בו מצוה הריהו נדחה לעולם, או כיון שעכשיו הוא ראוי אין מתחשבים במה שנדחה בעבר?

ושואלים: תפשוט ליה מדתנן [תפתור את הבעיה הזו ממה ששנינו במשנה] ביחס לדם שחיטה שמצוה לכסותו: אם כיסהו כדין ואחר כך נתגלה הדם — פטור מלכסות שוב, שכבר קיים את המצוה, אבל אם כיסהו הרוח בתחילה — חייב לכסות. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא שנו שאם כסהו הרוח חייב לכסות, אלא במקרה שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה — פטור מלכסות.

והוינן בה [והיינו עוסקים, מתקשים בכך]: כי [כאשר] חזר ונתגלה מאי הוי [מה בכך]? הרי הואיל ואידחי אידחי [ונדחה מצורך כיסוי נדחה]!

ואמר רב פפא, זאת אומרת: אין דיחוי אצל מצו‍ת, ואם כן, יש לנו פתרון לשאלה הזו, שאין דיחוי במצוות!

ומשיבים: לגבי פתרונו של רב פפא גופיה איבעיא ליה [עצמו הוא זה שהיה מסופק לו לשואל], ושאלתו היתה: האם מפשט פשיטא ליה [פשוט לו] הדבר כמו לרב פפא שאין דיחוי אצל מצו‍ת, לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא [אינו שונה אם יש בכך להקל ולא שונה אם יש בכך להחמיר],

או דלמא ספוקי מספקא ליה [שמא ספק הוא לו דבר זה], ולחומרא אמרינן [ולהחמיר אנו אומרים כן] לחייבו בכיסוי הדם, אבל לקולא לא אמרינן [להקל ולהתיר ליטול לולב של אשירה שביטלה אין אנו אומרים]? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

ב בעי [שאל] רב פפא שאלה זו: המשתחוה לבהמה, שאינה נאסרת להדיוט מחמת השתחוואה זו, צמרה של אותה בהמה מהו לענין תכלת?

ושואלים: תכלת דמאי [של מה], לצורך מה? אי [אם] מדובר בתכלת לכהנים לבגדי כהונה — היינו בעיא [הרי זוהי הבעיה] של רמי בר חמא לעיל, האם יש שינוי בנעבד לצורך גבוה! ואי [ואם] תכלת עבור ציצית — היינו בעיא [זוהי הבעיה] של ריש לקיש, ששאל לגבי לולב של מצוה!

ומשיבים: אין הכי נמי דלא הוה למיבעי ליה [אכן כך הוא גם כן, שלא היה צריך לשאול דבר זה], והאי דקא בעי ליה הא [וזה ששאל אותו], הרי זה משום דאיכא מילי אחרנייתא [שיש דברים אחרים] שרוצה לשאול אגב כך. וכך היתה השאלה בשלימותה: צמרה מהו לתכלת? קרניה מהו לחצוצרות? שוקיה מהו לעשות מהם חלילין? בני מעיה מהו לפארות (מיתרים של כינור)?

ומעירים: אליבא דמאן דאמר [לפי שיטתו של מי שאומר] שעיקר שירה שמצווים לשיר במקדש כשמקריבים קרבנות הוא בכלי, לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שודאי אסיר [אסור], שהרי הכלים הללו שעושים מאותה בהמה הם עיקר העבודה, והרי זה בכלל מכשירי קרבן, שדינם כקרבן שהנעבד פסול בו.

כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דמאן דאמר [לפי שיטתו של מי שאומר] עיקר שירה ומצוותה הוא בפה, האם הכלים בסומי קלא בעלמא הוא [המתקת קול בלבד היא] בתור ליווי לזמרה בפה, ולכן יש לומר מצד אחד מייתינן [שמביאים אנו] ממה שנעבד לצורך זה, שאינו עיקר מצוה ואינו מעכב את הקרבן, או דלמא [שמא] אפילו הכי אסיר [כך אסור] שהרי זה לצורך קרבן, ומגונה הדבר? גם שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

ג בעי [שאל] רבה: המשתחוה למעין, מימיו, שאינם נאסרים בהנאה שהרי מחוברים הם, מהו לנסכים על גבי המזבח? ושואלים: מאי קא מיבעיא ליה [מה הבעיה שנשאלה לו]? אילימא [אם נאמר] האם לבבואה לדמות שהוא רואה במים קא סגיד [הוא משתחווה] ומותרים הם, או דלמא למיא קא סגיד [שמא למים עצמם הוא משתחווה], ונאסרו לגבוה — ואם כן תיבעי ליה [תישאל לו השאלה] במשתחווה למים שבספל שמימיו תלושים, ולגבי הדיוט, האם נאסרים עליו המים שבספל בהנאה!

ודוחים: לעולם יש לומר כי למיא קא סגיד [למים עצמם הוא משתחווה], והכי קמבעיא ליה [וכך נשאלה לו השאלה]: למיא דקמיה קא סגיד [האם למים שלפניו הוא משתחווה], וקמאי קמאי אזדו [וראשונים ראשונים הלכו], ואם כן, שוב אין במעין מים אסורים, או דלמא לדברונא דמיא קא סגיד [שמא לעיקר המים הוא משתחווה], וממילא כל המים הנובעים ממנו נאסרים?

ושואלים: ומי מיתסרי [והאם הם נאסרים]? והא [והרי] אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: מים של רבים אין נאסרין משום עבודה זרה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שאלה זו אלא במים דקא נבעי מארעא [שנובעים מן הקרקע שלו], ומשום כך שלו הם, ויכול הוא לאוסרם.

ד משנה מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה והיה קיר שלו משמש לעבודה זרה, ונפל הקיר — אסור לו לבנותו, שהרי אם יבנה — הריהו בונה גם לעבודה זרה. אלא כיצד יעשה? כונס בתוך השטח שלו ארבע אמות ובונה את הקיר שלו, ועובדי עבודה זרה יצטרכו לבנות קיר לעצמם.

אם היה הקיר מתחילה שלו ושל עבודה זרה, שהשטח והכותל היו שייכים לשניהם —