א משנה הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות — הן ההרים והגבעות עצמם מותרין בהנאה, ואולם מה שעליהן, אם מצפים אותם בכסף וזהב לנוי — אסורין בהנאה, שנאמר: "פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמד כסף וזהב עליהם" (דברים ז, כה), כלומר כסף וזהב שנמצאים עליהם, על העבודה זרה, אסורים הם.

ר' יוסי הגלילי אומר: ומנין שההרים והגבעות עצמם מותרים? שנאמר: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (דברים יב, ב), ויש לדייק כי המצוה לאבד היא את אלהיהם שעל ההרים — ולא שההרים עצמם אלהיהם, וכן אלהיהם הם על הגבעות — ולא הגבעות עצמן אלהיהם.

ואם תשאל: הואיל וכך, יש לדייק גם לגבי עץ רענן — "אלהיהם תחת כל עץ רענן" ולא עץ רענן אלהיהם, ומפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, שהרי בני אדם נוטעים אותה, וכל שיש בה תפיסת ידי אדם — אסור.

אמר ר' עקיבא, אני אובין (אבין, אסביר) ואדון לפניך פסוק זה באופן אחר לגמרי: לא הוזכרו הרים וגבעות ועץ רענן אלא כסימן, וכך אומר הכתוב: כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן נטוע שם, דע שיש שם עבודה זרה.

ב גמרא ושואלים: ור' יוסי הגלילי היינו תנא קמא [הרי זו ממש שיטתו של התנא הראשון] ששניהם מתירים את ההרים! אמר רמי בר חמא אמר ריש לקיש: צפוי הר כהר איכא בינייהו [יש ביניהם], שבענין זה נחלקו, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: צפוי הר אינו כהר עצמו, ומיתסר [והוא עצמו נאסר] שלא כהר, ור' יוסי הגלילי סבר [סבור]: צפוי הר הרי הוא כהר עצמו, ואף הוא מותר.

רב ששת אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] צפוי הר אינו כהר לענין איסור.