מכלל הדברים אתה למד שאיסורי הנאה שרו פרשייהו [מותרים פרשם, קיבתם], שהרי עולה אסורה בהנאה, ומכאן שגם פרשו של שור הנסקל מותר.

ומדקאמר ליה [ומתוך שאמר לו] ר' יהושע שאסרו גבינת גוים מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה, וקא מהדר ליה [והוא, ר' ישמעאל השיב לו]: אם כן למה לא אסרוה בהנאה — מכלל דבריו אתה למד שעבודה זרה אסור גם פרשייהו [פרשם].

ושואלים לגופו של דבר, ולהדר ליה [ושישיב לו] ר' יהושע שלא אסרו את הגבינה בהנאה משום דליתיה לאיסורא בעיניה [שאין האיסור נמצא עוד בעינו],

דהא [שהרי] מורייס לדעת רבנן [חכמים] במשנה שלא אסרוהו בהנאה כר' מאיר, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום דליתיה לאיסורא בעיניה [שאין האיסור בעינו]?

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: הדברים אינם דומים, הכא כיון דאוקמיה קא מוקים, חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה [כאן, בגבינה, כיון שהפרש מעמיד מגבן אותו, הרי הוא נחשב כמו שנמצא האיסור בעינו], ואם היה בכך איסור עבודה זרה היה צריך להיות אסור בהנאה.

א שנינו במשנה שר' יהושע השיאו לדבר אחר, ושאל את ר' ישמעאל כיצד קורא הוא את המלים "כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א, ב). ושואלים: מאי [מה] פירוש "כי טובים דדיך מיין"? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בפשרם של דברים אלה; אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עריבים עלי דברי דודיך (ידידיך, תלמידי החכמים) יותר מיינה (עיקרה) של תורה עצמה.

ושואלים: מאי שנא האי קרא דשייליה [מה שונה, מיוחד, מקרא זה ששאל אותו] עליו? אמר ר' שמעון בן פזי, ואיתימא [ויש אומרים] שר' שמעון בר אמי הוא שאמר: מרישיה דקרא קאמר ליה [ומראשו של אותו מקרא אמר לו] מה שרצה לומר, שנאמר "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א, ב), וכך אמר ליה [לו] ברמז: ישמעאל אחי, חשוק (הצמד) שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיב (תמהר להקשות).

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] השיב לו כך? מדוע אין להקשות על כך? אמר עולא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב שמואל בר אבא: איסור הגבינה של גוים גזרה חדשה היא היתה באותו זמן, ומשום כך אין ראוי שיהיו מפקפקין (חוקרים) בה. ושואלים: ובאמת, משום מאי גזירתא [מה היא גזירה זו]? אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי: משום ניקור, שמא ניקר נחש בגבינה זו והטיל בה את ארסו.

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יהושע לר' ישמעאל שהטעם הוא משום ניקור! ומשיבים: כדברי עולא, שאמר עולא: כי גזרי גזירתא במערבא [כאשר גוזרים גזירה בארץ ישראל], לא מגלו טעמא [אין מגלים את טעם הגזירה] עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חדשי שנה], דלמא איכא איניש דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה [שמא יש אדם שאינו סבור כן ויבוא לזלזל בה].

היה מגדף בה [מקשה על זה] ר' ירמיה, וכך אמר: אלא מעתה, אם הטעם הוא משום חשש לארס נחש, אם היתה יבשה תשתרי [תהיה מותרת], ואם היה ישן תשתרי [תהיה מותרת]! שאמר ר' חנינא: דברים שחששו בהם משום גילוי שהטיל בהם נחש את ארסו, אם היה זה דבר יבש מותר, ואין חוששים שיש בו ארס, כי אם היה בו ארס אין מניחו ליבש (להתייבש), וכן ישן מותר, כי הארס אין מניחו לישן (להתיישן)! ומביאים הסברים אחרים לאיסור זה.

אמר ר' חנינא: טעם איסור גבינה של גוים הוא לפי שאי אפשר לה לגבינה בלא שיהו בה צחצוחי (מעט טיפות) של חלב בהמה טמאה, המעורב בחלב הטהור. ושמואל אמר: מפני שהגוים מעמידין (מגבנים) אותה את הגבינה בעור קיבת נבילה שפעמים אין משתמשים בתוכן הקיבה, אלא בעור הקיבה, שהוא כבשר לכל דבר, ונמצא שיש בגבינה מן הנבילה.

ומעירים: מכאן שלדעת שמואל הא קיבה גופא שריא [הרי הקיבה עצמה, תוכן הקיבה, מותרת], ותמהים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: קיבת הגוי ושל נבילה — הרי זו אסורה,

והוינן [ועסקנו, התקשינו] בה: אטו [וכי] קיבה של גוי לאו [לא] נבלה היא?

ואמר שמואל, חדא קתני [הלכה אחת שנה] כך צריך להבין: קיבת בהמה שנשחטה בשחיטת גוי היא נבלה ואסורה, ואם כן לדעת שמואל אף תוכן הקיבה (ולא העור בלבד) אסור משום נבילה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה],