דאביק [שהוא נאחז, נדבק] בה הוא מהדר הדר אזיל [חוזר והולך לשם].

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ישראל ההולך לתרפות, בין בהליכה בין בחזרה — אסור! אמר רב אשי: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] הרי זה בישראל משומד, שודאי אזיל [הולך לשם].

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: גוי ההולך ליריד, שוק שעושים ביום חג של עבודה זרה, בין בהליכה בין בחזרה — מותר לשאת ולתת אתו. ישראל ההולך ליריד, בהליכה — מותר, בחזרה — אסור.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] ישראל מהגוי, שדינו שבחזרה אסור? משום דאמרי [שאומרים]: עבודה זרה זבין [מכר], דמי עבודה זרה איכא בהדיה [נמצאים איתו], ולכן אסור לשאת ולתת איתו, שלא להשתמש בדמים אלה. ואולם בגוי נמי נימא [גם כן נאמר] אותם דברים: עבודה זרה זבין [מכר], דמי עבודה זרה איכא בהדיה [יש איתו]!

אלא בגוי מדוע אינך אוסר בחזרה? אמרינן [אומרים אנו]: מן הסתם עשה שם עסק, גלימא זבין, חמרא זבין [גלימה מכר, יין מכר], ולא עבודה זרה; אם כן בישראל נמי נימא [גם כן נאמר]: אימור גלימא זבין, חמרא זבין [אמור גלימה מכר, יין מכר] ויהיה מותר בחזרה! ומשיבים: ישראל, אי איתא דהוה ליה [אם אמנם היו לו] גלימה או יין למכור ביריד — הכא הוה מזבין ליה [כאן היה מוכר אותם], ולא היה הולך למקום עבודה זרה למוכרם שם, ואם הלך לשם משמע שרצונו למכור שם עבודה זרה.

שנינו במשנה: והבאין מן התרפות — מותרין לשאת ולתת עמהם. אמר ר' שמעון בן לקיש: לא שנו אלא שאין קשורין זה בזה כלומר, שבאים אחד אחד ולא בחבורה, אבל קשורין זה בזה כחבורה אחת — אסורין, אימא [אמור] שדעתו לחזור.

א שנינו במשנה: נודות הגוים וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם, ר' מאיר אומר שאסורים בהנאה, וחכמים מתירים בהנאה. תנו רבנן [שנו חכמים]: נודות הגוים, אם היו גרודים בלי זפת, והם חדשים שלא שהה בהם היין זמן רב — מותרין, אם היו ישנים או מזופפין מצופים בזפת מתוכם — אסורין, ואם גוי ריבבן ציפה אותם בזפת, ועיבדן, ונתן לתוכן יין כחלק מתיקון הכלי, כדי לבטל את טעם הזפת, וישראל עומד על גביו — אינו חושש.

ודנים בהלכה זו: וכי מאחר שגוי נותן לתוכן יין, כי [כאשר] ישראל עומד [על] גביו מאי הוי [מה נהיה בכך]? הרי בכל זאת הוא יינם של גוים! אמר רב פפא, הכי קאמר [כך הוא אומר], כך צריך להבין את הדברים: גוי ריבבן ועיבדן, וישראל נותן לתוכן יין, וישראל אחר עומד על גביו ואינו חושש.

ושואלים: ומאחר שישראל הוא שנותן לתוכן יין, ישראל אחר עומד על גביו למה לי? ומשיבים: דלמא [שמא] אגב טירדיה [טרחתו] של הישראל בשפיכת היין, מנסך הגוי ולאו אדעתיה [בלא ידיעתו של הישראל].

רב זביד אמר: לעולם מדובר כדקאמרת מעיקרא [כמו שאמרת מתחילה], שהגוי עצמו שופך את היין לנוד, והכא [וכאן] מותר, כי בעידנא דקא שדי ליה [בזמן שהוא שופך אותו את היין] לנוד נעשה כזורק מים לטיט לצורך גיבול, ולא כמנסך. אמר רב פפי, שמע מינה [למד ממנה] מדברי רב זביד: האי גוי דשדא חמרא לבי מילחי [גוי זה ששפך יין בתוך מקום המלח] של ישראל, שהיו שופכים קצת יין כדי לשפר את טיבו של המלח — הרי זה שרי [מותר], משום שאינו מתכוון לניסוך.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם קאזיל [שם, בשופך יין לנוד שזיפתו, הולך היין] לאיבוד, הכא לא קאזיל [כאן אין היין הולך] לאיבוד.

מסופר, בר עדי טייעא [הערבי] אנס (לקח בכפיה) הנהו זיקי [נאדות אחדים] מרב יצחק בר יוסף, רמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה [הטיל בהם יין למשך זמן והחזירם לו], אתא [הלך] רב יצחק בר יוסף שאיל בי מדרשא [ושאל בבית המדרש] מה דינם, אמר ליה [לו] ר' ירמיה, כך הורה ר' אמי הלכה למעשה: ממלאן מים שלשה ימים כדי שהמים יספגו את היין שבדפנותיהם, ומערן שופך מהם את המים. ואמר רבא: צריך לערן מעת לעת, כל יממה צריך להוציא את המים שבהם ולהכניס מים חדשים.

ומעירים: סבור מינה [חשבו]: הני מילי [דברים אלה] אמורים בנאדות שהיו מתחילה דידן [שלנו], אבל נאדות דידהו [שלהם], שמתחילה היה בהם יינם — לא, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' שמעון בן לקיש: אחד שלנו ואחד שלהם. וכן סבר [סבור היה] רב אחא בריה [בנו] של רבא קמיה [שהיה יושב לפני] רב אשי למימר [לומר] כך: הני מילי [דברים אלה אמורים] בנודות, שהם של עור ואינם סופגים כל כך, אבל קנקנים של חרס — לא תועיל להם עצה זו, אמר ליה [לו] רב אשי: לא שנא [אינו שונה] נודות ולא שנא [ואינו שונה] קנקנים מועילה בהם עצה זו.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: קנקנים של גוים, חדשים גרודים — מותרין, ישנים ומזופפין — אסורין. אם גוי נותן לתוכן יין — ישראל נותן לתוכן אחר כך מים, ואם היה גוי נותן לתוכן יין, ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס, ואינו חושש.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: