האי חלא דשיכרא דארמאה [אותו חומץ של שכר של גוים] אסור, משום דמערבי ביה דורדיא [שמערבים בו שמרים] של יין נסך. אמר רב אשי: ואם הביאו את החומץ הזה מאוצר (מחסן) של חומץ — שרי [מותר], שאין חשש שעשו זאת, כיון דמערבי ביה מסרא סרי [שאם מערבים בו דבר אחר, הוא מסריח] במשך הזמן.

א שנינו במשנה שחרס הדרייני אסור בהנאה. ושואלים: מאי [מה] פירוש הדרייני? אמר רב יהודה אמר שמואל: חרס של הדריינוס קיסר. ומה עניינו? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: קרקע בתולה היתה שלא עבדה אדם מעולם, ואדרינוס עבדה ונטעה גפנים, ומן הענבים דרכו יין משובח וחזק מאד, ורמי ליה לחמרא בגולפי חיורי [והיו מניחים את היין מהגפנים הללו בכדים לבנים של חרס] ומייצי להו לחמרייהו [והיו הכדים מוצצים, סופגים את יינם], ומתברו להו בחספי ודרו בהדייהו [ואז היו שוברים אותם לחרסים, והיו הרומאים נושאים אותם איתם] במסעותיהם, וכל היכא דמטו תרו להו, ושתו [וכל מקום שהיו מגיעים, היו שורים אותם, את החרסים הללו במים, ושותים מן היין הזה]. אמר ר' יהושע בן לוי: יין זה היה כל כך חזק, שראשון שלנו כלומר, יין משובח שלנו, הינו חזק כשלישי שלהן לאחר ששרו את החרס שלוש פעמים במים. וחרסים אלה היו אסורים, איפוא, בהנאה (כגון למוכרם לגוי) בגלל היין הספוג בהם.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהו הדין, האם מותר לסמוך בהן בחרסים הללו את כרעי המטה? ויש כאן שאלה עקרונית: האם דבר שהוא עצמו אסור בהנאה, ואולם אדם רוצה בקיומו על ידי דבר אחר לצורך שימוש אחר ולא בגלל האיסור עצמו, שרי [מותר] או אסור? שהרי הסומך מיטתו בחרס אינו מעוניין ביין עצמו, אלא בחרס שהוא מצוי בתוכו.

ומביאים ראיה: תא שמע [בוא ושמע]: שר' אלעזר ור' יוחנן נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אסר וחד שרי [ואחד התיר]. ומעירים: והלכתא כמאן דאסר [והלכה היא כמי שאסר].

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: הדרדורין (כדים) והרוקבאות (נאדות, חמתות) של גוים, אם היה יין של ישראל כנוס בהן — יין זה אסור בשתיה ומותר בהנאה; העיד שמעון בן גודא לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל שראה אותו ששתה ממנו בעכו, ולא הודו לו חכמים למה שהעיד בשמו.

נודות של גוים — רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' יהושע בן קפוסאי: אסור לעשות מהן אפילו שטיחין לפרוס על גב החמור. והא הכא [והרי כאן] לעשות שטיח לחמור, שרוצה בקיומו של היין הבלוע בנאד, לא בגלל היין אלא על ידי (לצורך) דבר אחר, וקתני [ושנה] שאסור!

ומשיבים: וליטעמיך [ולשיטתך], שכל שבלוע בו איסור הנאה אסור בכל שימוש שהוא, קנקנים של גוים ליתסרו למיזבן [שיהיו אסורים מלקנות], והרי אנו קונים אותם ומשתמשים בהם לצרכים שונים, מאי שנא [במה שונים] הנודות ומאי שנא [ובמה שונים] הקנקנים? אלא אמר רבא: בנאד יש סיבה מיוחדת לאסור, גזירה שמא יבקע נודו שלו ויטלנו ויקח מהנאד של הגוי כדי טלאי ויתפרנו על גבי נודו, ונמצא יין האיסור הבלוע נכנס ביינו של ישראל.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שאיסור הנאה שרוצה בקיומו על ידי דבר אחר אסור, והוא אוסר לסמוך כרעי המטה בחרס הדרייני, אם כן מאי שנא [במה שונים] קנקנים דשרו [שהם מותרים]? ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך]: התם ליתיה לאיסוריה בעיניה [שם אין האיסור בעינו] ואינו ניכר כלל, אבל הכא איתיה לאיסוריה בעיניה [כאן, בחרס הדרייני, נמצא האיסור בעינו].

בברייתא שנינו: ולא הודו לו לשמעון בן גודא על ששתה רבן גמליאל יין מרוקבאות של גוים. ורמינהי [ומשליכים, מביאים סתירה] ממה ששנינו: יין הבא ברוקבאות של גוים — אסור בשתיה ומותר בהנאה, העיד שמעון בן גודע לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו, והודו לו!

ומסבירים: מאי [מה] פירוש "לא הודו לו" דקאמר התם [שאמר שם]? כל סייעתו של בנו של רבן גמליאל (שאר החכמים) הם לא הודו לדבר, אבל בנו של רבן גמליאל מודי ליה [מודה לו]. איבעית אימא [אם תרצה אמור]: גודא באל"ף לחוד, וגודע בעי"ן לחוד, ויש פה שני מעשים שנאמרו על ידי אנשים שונים.

ב שנינו במשנה: ועורות לבובין אסורים בהנאה. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו עור לבוב? כל שקרוע כנגד הלב וקדור (חתוך) כמין ארובה, יש עליו קורט דם — אסור, לפי שנראה שהוציאו את הלב בעוד היות הבהמה בחיים, שכך היו עושים לעבודה זרה.