ברופא מומחה שאין חוששים שיקלקל את שמו הטוב ויבוא להזיק. והוא מתאים למסופר דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: רופא גוי אם היה מומחה לרבים — מותר להתרפא ממנו.

ומצד אחר מקשים: וסבר [והאם סבור] ר' יהודה שכותי שפיר דמי [יפה, ראוי] שימול? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ישראל מל את הכותי, וכותי לא ימול את ישראל, מפני שמל לשם הר גרזים, ושם מצויה עבודה זרה שלהם, אלו דברי ר' יהודה.

אמר לו ר' יוסי: וכי היכן מצינו (מצאנו) שמצוות מילה צריכה מן התורה להיות לשמה שיכוון המוהל לשם מצוה? אלא מל הכותי והולך עד שתצא נשמתו, ואין לנו לחשוש לכוונותיו! הרי שר' יהודה פוסל מילה בכותי!

אלא, לעולם איפוך כדאפכינן מעיקרא [תהפוך את הדעות כמו שהפכנו מתחילה], שר' יהודה אוסר מילה בכותי ומתיר בגוי, ודקא קשיא [ומה שקשה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה שאמר שהגוי פסול למול — ההיא [אותה שיטה] של ר' יהודה הנשיא היא, ולא דברי ר' יהודה סתם (שהוא ר' יהודה בן אלעאי).

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה הנשיא אומר: מנין למילה בגוי שהיא פסולה? תלמוד לומר: "ואתה את בריתי תשמור" (בראשית יז, ט). ודנים בברייתא זו שהבאנו.

אמר רב חסדא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה שפוסל מילה שלא לשם שמים? דכתיב [שנאמר]: "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר" (שמות יב, מח), ויש לקרוא "לה' המול", כלומר שכוונת מעשה המילה צריכה להיות לשם ה'. ור' יוסי מה טעמו? כתוב: "המול ימול" (בראשית יז, יג), שלשון כפולה זו משמעה ריבוי — בכל אדם.

ושואלים: ואידך [והאחר] ר' יוסי, הכתיב [הרי נאמר]: "לה' המול"! ומשיבים: ההוא בענין פסח כתיב [נאמר] וללמדנו שאת קרבן הפסח צריך להקריב לשמו. ומצד אחר שואלים: ואידך נמי הכתיב [והאחר ר' יהודה גם כן, הרי נאמר]: "המול ימול"! ומה למד הוא מכפל לשון זו? ומשיבים: לדעתו, דברה תורה כלשון בני אדם, ואין ללמוד מכך הלכה.

א איתמר [נאמר]: מנין למילה בגוי שהיא פסולה? דרו בר פפא משמיה [משמו] של רב אמר: מן הכתוב "ואתה את בריתי תשמר" (בראשית יז, ט), כלומר, אתה, שהנך בן ברית, וזרעך. ור' יוחנן אמר שלומדים מן הפסוק "המול ימול" (בראשית יז, יג),

והוא מפרשו: שכוונתו מי שנימול הוא ימול אחרים. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה? ומשיבים: ערבי מהול וגבנוני מהול, בזה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל להלכה], שמנהגם שהם נימולים אבל אינם בני ברית מישראל, מאן דאמר [מי שאומר] שהלימוד הוא מן הכתוב "המול ימול" — איכא [יש, מתקיים] במקרים אלה התנאי, שהרי נימולים הם, ומאן דאמר [ומי שאומר] "את בריתי תשמר" — ליכא [אין כאן], שהרי אינם בכלל הברית של ה' עם אברהם.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] "המול ימול" איכא [יש] היתר שימול גוי נימול? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מי שנודר ואומר "קונם באיסור בנדר שאני נהנה מן הערלים" — מותר בהנאה בערלי ישראל כלומר, באדם מישראל אף שהוא ערל, ואסור בגוים, ואף במולי אומות העולם; אלמא [מכאן], אף על גב דמהילי, כמאן דלא מהילי דמו [אף על פי שהם נימולים, כמי שאינם נימולים הם נחשבים]!

אלא כך צריך לומר: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין ישראל שמתו אחיו מחמת מילה, וכיון שסכנה היא למול אותו לא מלוהו, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] "ואתה את בריתי תשמר" — איכא [יש], שהרי בכלל זרעו של אברהם הוא, אלא שהוא אנוס ואינו יכול לקיים מצוה זו, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] "המול ימול" — ליכא [אין כאן], שהרי הוא עצמו אינו נימול.

ושואלים: והאם למאן דאמר [ולדעת מי שאמר] "המול ימול" ליכא [אין כאן]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: "קונם שאני נהנה ממולים" — אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם; אלמא [מכאן] שאף על גב דלא מהילי, כמאן דמהילי דמו [אף על פי שאינם נימולים, כמי שנימולים הם נחשבים]!

אלא יש לדחות הסבר זה ולומר כי איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי אשה, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] "ואתה את בריתי תשמור" — ליכא [אין כאן], אינה יכולה למול, שאשה לאו [אינה] בת מצות מילה היא, שאין מצוה זו שייכת בה, ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] "המול ימול", שמי שנימול ימול — איכא [יש כאן], והיא כשרה למול, משום שאשה כמאן דמהילא דמיא [כמי שנימולה נחשבת].

ושואלים: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שאשה לא כשרה למול? והכתיב [והרי נאמר]: "ותקח צפרה צר ותכרות את ערלת בנה" (שמות ד, כה), משמע שאישה מלה! ומשיבים: קרי ביה [קרא בו] במקרא זה: "ותקח" כלומר, שלא לקחה בעצמה, אלא אמרה לאחר לעשות זאת. ומקשים, והכתיב [והרי נאמר]: "ותכרת"! ומשיבים: קרי ביה [קרא בו] "ותכרת", שאמרה לאיניש אחרינא ועבד [לאיש אחר ועשה]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אתיא איהי ואתחלה [באה היא והתחילה], ואתא [ובא] משה ואגמרה [וגמרה]. ואם כן אין מכאן ראיה גמורה.

ב משנה מתרפאין מהן מן הגוים ריפוי ממון, אבל לא ריפוי נפשות. ואין מסתפרין מהן בכל מקום מפני הסכנה, שלא יחתוך הגוי את צווארו בתער, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: ברשות הרבים מותר להסתפר, משום שאנשים מצויים שם, אבל לא בינו לבינו.

ג גמרא ומבררים: מאי [מה] פירוש "ריפוי ממון" ומאי [ומה] פירוש "ריפוי נפשות"? אילימא [אם תאמר] ש"ריפוי ממון" כוונתו בשכר, "ריפוי נפשות" כוונתו בחנם — ליתני [שישנה] בפשטות: מתרפאין מהן בשכר אבל לא בחנם!

אלא תאמר שכך יש לפרש: "ריפוי ממון" — שמתרפא בדבר שאין בו סכנה, "ריפוי נפשות" — דבר שיש בו סכנה, והאמר [והרי אמר] רב יהודה: אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו [חתך של הקזת הדם אין אנו מתרפאים מהם], שיש לחשוש אפילו בפצע קטן כזה!

אלא כך צריך לומר: "ריפוי ממון" — הוא ריפוי בהמתו, "ריפוי נפשות" — כוונתו גופיה [גופו שלו]. והיינו [וזהו] מה שאמר רב יהודה: אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו [חתך של הקזת הדם אין אנו מתרפאים מהם].

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אבל אם אמר לו הגוי שסם פלוני יפה לו לרפואת מחלה זו, וסם פלוני רע לו — מותר להסתייע בעצתו, ומדוע?