ור' אלעזר אומר: אף במקום שאסרו לייחד, מותר למכור. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שאם ימכור לו שוב אין חשש לרביעה, לפי שגוי חס על בהמתו שלא תעקר (תיעשה עקרה) מחמת הרביעה, ולכן אין הוא רובע את בהמתו שלו. אבל ליחד אסור, לפי שחשודים הם לרבוע בהמות של ישראל. ומעירים: ואף רב הדר ביה [חזר בו] מדבריו, שאמר רב תחליפא אמר רב שילא בר אבימי משמיה [משמו] של רב: גוי חס על בהמתו שלא תעקר.

א שנינו במשנה: ובכל מקום אין מוכרין בהמה גסה כו'. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? נהי [אם אמנם] שלרביעה לא חיישינן [אין אנו חוששים], ואולם מעביד ביה מלאכה חיישינן [לעשיית מלאכה בה בשבת אנו חוששים]. ושואלים: מדוע נחשוש לכך?

וניעביד [ושיעשה] בה מלאכה, כיון דזבנה קנייה [שקנאה הגוי קנה אותה לעצמו] לכל דבר, ומותר לו לעבוד בה בשבת! ומשיבים: נאסרה מכירה גזירה משום שאלה שמא יבוא להשאיל את הבהמה, או משום שכירות, ואז יעשה בה מלאכה בזמן שהיא שייכת לישראל.

ומקשים שוב: הרי גם שאלה קנייה [קונה אותה] לשואל, וגם אגרא קנייה [שכירות קונה אותה] לשוכר, אמנם לא לצמיתות אבל לשעתה, ובאותה שעה אינה שלו אלא של הגוי, ומדוע לא יעבוד בה?

אלא אמר רמי בריה [בנו] של ר' ייבא: האיסור למכור הוא גזירה משום נסיוני [נסיונות] שעושים לפני מכירת הבהמה, דזמנין דזבנה לה ניהליה [שפעמים שהוא מוכר אותה לו] סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא [של ערב שבת], ואמר ליה [ואומר לו]: תא נסייה ניהליה [בוא נסה אותה], ושמעה ליה לקליה ואזלא מחמתיה [והבהמה שומעת את קולו של בעליה היהודי והולכת בגללו], וניחא ליה דתיזל [ונוח לו שתלך], שהרי הוא רוצה שיראה הגוי שהיא מסוגלת לעבודה, והוה ליה [ונמצא] מחמר אחר בהמתו בשבת, והמחמר אחר בהמתו בשבת — חייב חטאת.

על מה שהנחנו ששכירות קונה, מתקיף לה [מקשה עליה] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: ושכירות מי קניא [האם היא קונה]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אף במקום שאמרו שמותר להשכיר דירה לגוי — לא לבית דירה אמרו, מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר ששכירות קניא [קונה], האי כי קא מעייל [גוי זה כאשר הוא מכניס] — לביתיה קא מעייל [לביתו הוא מכניס] ומה איכפת ליהודי בעל הדירה?

ומשיבים: שאני [שונה] עבודה זרה דחמירא [שהיא חמורה] ביותר, ומחמירים בה אף בדבר שאינו שייך לו בשלימות, דכתיב [שנאמר]: "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו), ובית זה עדיין שמו של היהודי עליו.

וכן מתקיף לה [מקשה על כך] רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: ושכירות מי קניא [האם היא קונה]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: ישראל ששכר פרה מכהן — יאכילנה כרשיני (מין ירק) תרומה, לפי שהיא בהמת כהן ומותר להאכילה תרומה, ולהיפך, כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שלפי ההסכם מזונותיה עליו, שהכהן השוכר הוא החייב במזונותיה — מכל מקום לא יאכילנה כרשיני תרומה לפי שהיא פרת ישראל.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר ששכירות קניא [קונה], אמאי [מדוע] לא יאכילנה הכהן כרשיני תרומה? הלוא פרה דידיה [שלו] היא לפי שעה! אלא שמע מינה [למד מכאן] ששכירות לא קניא [אינה קונה]. ומעירים: והשתא דאמרת [ועכשיו שאתה אומר] שכירות לא קניא [אינה קונה] ואינה מפקעת את הדבר מרשות בעליו, אם כן אפשר לפרש כמו שפירשנו מתחילה, שאין מוכרים בהמה גסה לגוי גזירה משום שכירות, וגזירה משום שאלה, וגזירה משום נסיוני (נסיונות).

מסופר, רב אדא שרא לזבוני חמרא אידא דספסירא [התיר למכור חמור על ידי ספסר] יהודי, והסביר: אי [אם] משום נסיוני — הא לא ידעה לקליה דאזלא מחמתיה [הרי אינה מכירה את קולו של הספסר שתלך בגללו], ואי [ואם] משום שאלה ושכירות — כיון שלא דידיה [שלו] היא, לא מושיל ולא מוגר [אינו משאיל ואינו משכיר אותה], ועוד טעם שאינו משאיל או משכיר — משום שלא ניגלי ביה מומא [יתגלה בה מום] בתוך זמן השכירות והשאלה, שהרי הוא מעוניין למכור את הבהמה.

ועוד מסופר, רב הונא זבין ההיא [מכר אותה] פרה לגוי, אמר ליה [לו] רב חסדא: מאי טעמא עבד מר הכי [מה טעם עשה אדוני כך]? אמר ליה [לו] רב הונא: אימור [אמור] שלשחיטה זבנה [קנה אותה] ולא כדי לעשות בה מלאכה.