שית שנין יתירתא [שש שנים יתירות] על מנין השטרות (שהוא למלכות יוון). סבור רבנן קמיה דרבה למימר [חשבו חכמים שישבו לפני רבה לומר]: האי [זה] שטר מאוחר הוא, שנכתב לתאריך מאוחר יותר, ותוקפו יהא רק מן התאריך הכתוב בו, ולכן ניעכביה עד דמטיא זמניה [נעכב אותו עד שיבוא זמנו] ולא טריף [יטרוף] המלוה מנכסים שיקנה הלווה עד אז. אמר רב נחמן: לא כך, אלא האי ספרא דוקנא כתביה [שטר זה סופר דקדקן כתבו], והנך שית שנין [ואותן שש השנים] שמלכו היוונים בעילם בלבד, דאנן לא חשבינן להו [שאנו איננו מונים אותם], משום שעדיין לא נתפשטה מלכותם בעולם, הוא קחשיב ליה [מונה אותם], ובזמניה כתביה [ובאמת בזמנו כתבו], שתאריך השטר הוא בשנה שנכתב בה.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: שש שנים מלכו היוונים בעילם בלבד, ואחר כך פשטה מלכותן בכל העולם כולו, ומתאריך זה מונים את השטרות.

מתקיף לה [מקשה] רב אחא בר יעקב על דברי רב נחמן: ממאי [מנין] לנו שלמלכות יונים מנינן [מונים אנו], ושטר זה נכתב למנין השטרות למלכות יוון, אלא שסופר דקדקן כתבו? דלמא [שמא] ליציאת מצרים מנינן [מונים אנו] את השנים, שתחילת המנין ליציאת מצרים קודם למנין מלכות יוון אלף שנה, ושבקיה לאלפא קמא ונקטיה אלפא בתרא [והניח הסופר את האלף הראשון ליציאת מצרים ותפס את האלף השני], שכתב רק את מספר פרטי השנים ודילג על האלפים, והאי [ואם כן שטר זה] אכן מאוחר הוא! אמר רב נחמן: כלל הוא, בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד.

ומעירים: הוא רב אחא בר יעקב סבר [סבור היה] שרב נחמן רק דחויי קא מדחי ליה [דוחה אותו] בדחיה כלשהי, ואולם כאשר נפק דק ואשכח [יצא דקדק ומצא], דתניא [ששנויה ברייתא] האומרת כך במפורש: בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד.

אמר רבינא: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] שמונים למלכות יון, דתנן [ששנינו במשנה]: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, ואמרינן [ואמרנו]: למלכים — למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אמר רב חסדא: לענין שטרות;

ותנן [ועוד שנינו באותה משנה]: באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין, ואמרינן [ואמרנו] : לשנים — למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה]? ואמר רב חסדא: לשטרות. ואם כן, קשיא [קשה] בענין שטרות אהדדי [מזה על זה], האם מונים מתשרי או מניסן?

ומשנינן [ותירצנו] קושיה זו: כאן — הוא כאשר מונים למלכי ישראל, כאן — מונים למלכי אומות העולם, למלכי אומות העולם מתשרי מנינן [מונים אנו], למלכי ישראל מניסן מנינן [מונים אנו].

ומכאן נלמד לענייננו: ואנן השתא [ואנו עכשיו] הרי מתשרי מנינן [אנו מונים] בשטרות, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שליציאת מצרים מנינן [מונים אנו] ומשמיטים אלף ראשון, אם כן מניסן בעינן למימני [אנו צריכים למנות] את השנים! אלא לאו [האם לא] שמע מינה [תלמד מכאן] שלמלכי יונים מנינן [מונים אנו]? ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שסתם מנין הוא למלכות יוונים, ויש איפוא מקום לומר כדברי רב נחמן, ששטר זה אינו מאוחר, אלא סופר דקדקן כתבו.

א שנינו במשנתנו בין אידיהן של הגויים יום גינוסיא של מלכיהם. ושואלים: מאי [מה] פירוש "ויום גינוסיא של מלכיהם"? אמר רב יהודה: יום שמעמידין (ממליכים) בו גוים את מלכם. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יום גינוסיא ויום שמעמידין בו את מלכם, משמע שאין זה אותו יום חג עצמו! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], הא דידיה [זה, יום גנוסיא, הוא יום ההמלכה שלו], של המלך, הא דבריה [זה, יום שמעמידים בו את מלכם, של בנו, שממליכים אותו בחיי אביו].

ומקשים על הסבר זה: ומי מוקמי מלכא בר מלכא [והאם מעמידים הרומאים מלך בן מלך]? והתני [והרי שנה] רב יוסף: כתוב האמור בנבואה על אדום (רומי): "הנה קטן נתתיך בגוים" (עובדיה א, ב) כוונתו שאין הרומאים מושיבין מלך בן מלך, "בזוי אתה מאד" (עובדיה א, ב) כוונתו שאין להן לא כתב ולא לשון משלהם, אלא נטלו כתב ולשון מעמים אחרים! אלא יש לדחות מה שאמרנו, ולפרש: מאי [מה] פירוש יום גינוסיא? יום הלידה של המלך.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יום גינוסיא ויום הלידה! ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה]: הא דידיה, הא דבריה [זה שלו, זה של בנו].

מקשים על כך: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יום גינוסיא שלו, יום גינוסיא של בנו, ויום הלידה שלו ויום הלידה של בנו, משמע שיום גינוסיא ויום לידה אינם אותו דבר! אלא אנו צריכים לחזור למה שאמרנו, מאי [מהו] "יום גינוסיא"? יום שמעמידין בו מלכם, ולא קשיא [ואין זה קשה] מה ששנינו בברייתא גם יום גינוסיא וגם יום העמדת מלך, שכן הא דידיה, הא דבריה [זה שלו, זה של בנו],

ואי קשיא לך דלא מוקמי מלכא בר מלכא [ואם קשה לך מה שאמרנו שאין מעמידים מלך בן מלך], על כך יש להשיב כי על ידי שאלה בקשה של המלך מוקמי [מעמידים] גם את בנו, כגון אסוירוס בר [בן] אנטונינוס שמלך בבקשתו של אנטונינוס אביו, כפי שמסופר ש

אמר ליה [לו] אנטונינוס לרבי יהודה הנשיא: בעינא [רוצה אני] שימלוך אסוירוס ברי תחותי [בני תחתי] ולא איש אחר, ורצוני גם שתתעביד טבריא קלניא [שתיעשה העיר טבריה חופשית ממס], ואולם אי אימא להו חדא [אם אומר להם למועצה של חשובי הרומאים שבממלכתי רומי דבר אחד] — עבדי [יעשו], תרי [שני דברים] — לא עבדי [יעשו בשבילי]. השיב לו רבי ברמז, אייתי גברא, ארכביה אחבריה, ויהב ליה יונה לעילאי [בידיה] [הביא אדם, הרכיב אותו על גבי חבירו, ונתן לו יונה לעליון בידו], ואמר ליה לתתאה [לו לתחתון]: אימר לעילא דלמפרח מן ידיה [אמור לעליון שיפריח מידו] את היונה. אמר אנטונינוס: שמע מינה הכי קאמר לי [למד מכאן שכך אמר לי] כלומר, כך רצה לרמוז לי: את בעי מינייהו [אתה תבקש מהם] ש"אסוירוס ברי [בני] ימלוך תחותי [תחתי]", ואימא ליה לאסוירוס דתעביד טבריא קלניא [ואחר כך תאמר לו לאסוירוס עצמו

שתיעשה טבריה חופשית]. ועוד אמר ליה [לו] אנטונינוס: מצערין לי חשובי [רומאי] [מצערים אותי חשובי הרומאים] שבממלכתי, ומה אעשה כנגדם? מה עשה רבי? מעייל ליה לגינא [הכניס אותו לגינה], כל יומא עקר ליה פוגלא ממשרא קמיה [בכל יום עקר צנון מהערוגה שהיתה לפניו]. אמר אנטונינוס, שמע מינה הכי קאמר לי [למד מכאן שכך אמר לי]: את קטול חד חד מינייהו [אתה הרוג אחד אחד מהם], ולא תתגרה בהו בכולהו [בהם בכולם] יחד.