ר' מאיר אומר: נותן לו האומן לבעל הבית את דמי צמרו, שכיון ששינה מדעת בעל הבית שינוי כזה נעשה בכך כגזלן, שדינו שקונה את החפץ הנגזל על ידי השינוי שעושה בו, ונוטלו, ומחזיר את שוויו כבתחילה. ר' יהודה אומר: לא קנה האומן את הצמר, וצריך בעל הצמר לתת לו את הוצאותיו, ובלבד שלא יפסיד על ידי כך, ולכן, אם השבח כלומר, עליית ערכו של הבגד על ידי הצביעה יתר על היציאה (ההוצאה) שהוציא האומן בצביעה — נותן לו בעל הצמר רק את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח — נותן לו רק את השבח. כל זה אמר רב הונא.

אהדרינהו [החזיר] רב יוסף לאפיה [את פניו], להראות בכך שאין דעתו נוחה בדברים אלה, ומסבירים: בשלמא [נניח] לפסוק הלכה כר' יהושע בן קרחה — איצטריך [הוצרך] לומר את הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובכל מקום שנחלקו יחיד ורבים הלכה כרבים — יהא אף כאן הדין כן, קא משמע לן [משמיע לנו] שבמקרה זה הלכה כיחיד.

אלא הלכה כר' יהודה למה לי לומר? פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי כלל ידוע הוא, שאם יש מחלוקת במשנה ואחר כך נאמר הדבר במשנה אחרת בסתם, בלא מחלוקת ובלא להזכיר שזו דעתו של חכם מסויים — הלכתא [הלכה] כסתם.

והרי מחלוקת זו בין ר' מאיר ור' יהודה מצויה בבבא קמא [בשער הראשון של מסכת נזיקין], וסתם יש בענין הזה בבבא מציעא [בשער האמצעי], דתנן [ששנינו במשנה] במסכת בבא מציעא: כל המשנה — ידו על התחתונה, וכל החוזר בו — ידו על התחתונה. הרי שסתמו במשנה כשיטת ר' יהודה, האומר שהאומן ששינה מדעת בעל הבית — ידו על התחתונה!

ומסבירים: ורב הונא, מה טעם היה צריך להגיד הלכה זו? משום שהוא סבור שאין סדר למשנה, ולכן אי אפשר לדעת אם המשנה שבמסכת בבא קמא קודמת לזו שבבבא מציעא או להיפך, דאיכא למימר [שאפשר לומר] שסתם התנא ברישא [בתחילה] כפי שהוא במסכת בבא מציעא ואחר כך שנה את המחלוקת. ומקשים: אי הכי [אם כך], שאין סדר למשנה, כל מחלוקת ואחר כך סתם — לימא [אמור] באותו אופן שאין סדר למשנה!

ורב הונא סבור: כי לא אמרינן [כאשר אין אנו אומרים] אין סדר למשנה — הרי זה בחדא מסכתא [במסכת אחת], שבכל מסכת לעצמה יש משמעות לסדר הדברים, אבל בתרי מסכתי אמרינן [בשתי מסכתות אומרים אנו] שאין סדר למשנה, שאיננו יודעים איזו מהן נשנית אחרונה. ואילו רב יוסף סבור: כולה נזיקין חדא מסכתא [כל מסכת נזיקין, בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא, מסכת אחת] היא, ויש בה סדר.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור], טעם אחר היה לו שסבור היה שיש לפסוק כר' יהודה, לא בגלל סדר המשנה, אלא משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא [ששנה אותה את ההלכה הזו אצל הלכות פסוקות], ומשמע שאף היא הלכה פסוקה וחתוכה, שכן שנינו שם: כל המשנה — ידו על התחתונה, וכל החוזר בו — ידו על התחתונה.

א מתוך שנזכר כאן שפסקו כר' יהושע בן קרחה, מביאים עוד כמה הלכות שנפסקו כדבריו. תנו רבנן [שנו חכמים]: לא יאמר אדם לחבירו בשבת: "הנראה שתעמוד עמי לערב", וירמוז לו בכך שהוא רוצה לשכור אותו לעבודה במוצאי שבת. ר' יהושע בן קרחה אומר: אומר אדם לחבירו, "הנראה שתעמוד עמי לערב", כיון שלא אמר לו דברים במפורש. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכתא [הלכה] בענין זה כר' יהושע בן קרחה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הנשאל שאלה לחכם בדיני טומאה וטהרה, ואותו חכם טימא — לא ישאל לחכם אחר ואותו חכם יטהר, וכן אם נשאל לחכם ואסר — לא ישאל לחכם אחר ויתיר.

היו שנים, שני חכמים, יושבים יחד, אחד מהם מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, והשואל אינו יודע מה לעשות, הכלל הוא כך: אם היה אחד מהם מהחולקים גדול מחבירו בחכמה ובמנין — הלך אחריו, ואם לאו — הלך אחר המחמיר, מכיון שאין אתה יודע אחרי מי ללכת. ר' יהושע בן קרחה אומר: אם היה הספק הזה בדבר של תורה הלך אחר המחמיר, אם היה זה בשל סופרים (שמדברי חכמים), הלך אחר המיקל. אמר רב יוסף: הלכתא [הלכה] כר' יהושע בן קרחה.

ועוד, תנו רבנן [שנו חכמים]: וכולן כל אלה שאמרו שהם פסולים מחמת חטאיהם ואינם נאמנים, שחזרו בהן בתשובה — אין מקבלין אותן עוד עולמית (לעולם), אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם חזרו בהן במטמוניות (בסתר) — אין מקבלין אותן, אבל אם חזרו בהן בפרהסיא — מקבלין אותן. איכא דאמרי [יש שאומרים] את הדברים האלה באופן אחר: אם עשו דבריהם (חטאיהם) במטמוניות, עשו אותם בסתר — כאשר יעשו תשובה מקבלין אותן,