בה, — דכתיב [שנאמר]: "[כי] הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אתם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזב להם שרש וענף" (מלאכי ג, יט), ומפרש: לא יישאר להם שורש — בעולם הזה, ולא יצמח להם ענף לעולם הבא, ומכאן שהשמש של יום ה' היא עצמה תשרוף ותשמיד אותם.

מצד שני, למדים שצדיקים מתרפאין בה — דכתיב [שנאמר] בהמשך אותו כתוב: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" וגו' (מלאכי ג, כ); ולא עוד, אלא שמתעדנין בה, שנאמר: "ויצאתם ופשתם (כלומר, תשמינו ) כעגלי מרבק" (מלאכי ג, כ). ושבים לפרש את הפסוק "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו" (חבקוק א, יד).

דבר אחר: מה דגים שבים — כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם — אלמלא מוראה של מלכות, של השלטון, כל הגדול מחבירו היה בולע את חבירו. והיינו דתנן [וזהו ששנינו במשנה] שר' חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שיתמיד שלטונה, שכן אלמלא מוראה של מלכות, היה איש את רעהו חיים בלעו, ומורא המלכות הוא המסדיר את החיים בעולם.

א רב חיננא בר פפא רמי [השליך, הראה סתירה] בין הפסוקים, כתיב [נאמר]: "שדי לא מצאנהו שגיא כח" (איוב לז, כג), שאין רואים את כוחו, וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "גדול אדונינו ורב כח" (תהלים קמז, ה), וכתיב [וכן נאמר]: "ימינך ה' נאדרי בכח" (שמות טו, ו), הרי שכוחו נראה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאין רואים את כוחו, הרי זה בשעת הדין, שהוא נוהג ברחמים, כאן שרואים את כוחו — בשעת מלחמה, כשנלחם באויביו.

כיוצא בזה ר' חמא בר' חנינא רמי [השליך, הראה סתירה] בין פסוקים, כתיב [נאמר]: "חמה אין לי" (ישעיהו כז, ד), וכתיב [ונאמר]: "נקם ה' ובעל חמה" (נחום א, ב)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שחימה אין לו — בישראל, כאן באומות העולם. רב חיננא בר פפא אמר בפירוש הפסוק שהוזכר: "חימה אין לי מי יתנני שמיר שית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד", חמה אין לי, איני כועס, לפי שכבר נשבעתי שלא אכלה את ישראל, אבל מי יתנני כלומר, הלואי שלא נשבעתי, שאם לא השביעה — אהיה שמיר ושית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד.

והיינו [וזהו] שאמר ר' אלכסנדרי, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים" (זכריה יב, ט), אבקש ממי? וכי צריך הקדוש ברוך הוא לבקש רשות? אלא "אבקש" משמעו כמו אחפש, אבדוק, אמר הקדוש ברוך הוא: אבקש בניגני (ברשימה) שלהם, אם יש להם זכות — אפדם, ואם לאו אשמידם.

והיינו [וזהו] שאמר רבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אך לא בעי ישלח יד אם בפידו להן שוע" (איוב ל, כד)? אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: כשאני דן את ישראל, אין אני דן אותם כאומות העולם, דכתיב [שנאמר]: "עוה עוה עוה אשימנה" וגו' (יחזקאל כא, לב), שאיני מצרף את כל העוונות לחשבון אחד גדול ונפרע מהם, אלא אני נפרע (מעניש) מהן כפיד (כניקור) של תרנגולת, שנוטלת בכל פעם רק דבר מועט.

דבר אחר: אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט, כפיד של תרנגולין שמנקרין באשפה, אני מצרפן לחשבון גדול, [שנאמר: "אם בפידו] להן שוע", שאף שעושים ישראל מעט מעט ("בפידו") תהיה להם תשועה ("שוע"). [דבר אחר]: בשכר שמשוועין ומתפללים לפני ("שוע") אני מושיע ופודה אותם ("בפידו" מלשון פדיון).

ודרך זו שהקדוש ברוך הוא נפרע מישראל מעט מעט, ומחסר מממונם ולא מכלה אותם בחמתו, היינו [זהו] שאמר ר' אבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים" (הושע ז, יג)? אני אמרתי אפדם בממונם מה שמפסידים ממנו בעולם הזה, כדי שיזכו לעולם הבא, והמה דברו עלי כזבים שהקדוש ברוך הוא זועם עליהם ואינו חפץ בהם.

והיינו [וזהו] גם מה שאמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע" (הושע ז, טו)? אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי איסרם ביסורין בעולם הזה כדי שיחזקו זרועותם לעולם הבא, ואם כן כל זה הוא לטובה, ואלי יחשבו רע.

ובענין ייסוריהם של ישראל מסופר, משתבח להו [היה משבח אותו] ר' אבהו למיני [למינים] את רב ספרא שאדם גדול הוא, שבקו ליה מיכסא דתליסר שנין [הניחו לו, ויתרו לו, על המכס של שלוש עשרה שנים], שסמכו על ר' אבהו, וחשבו שראוי שיעשו הנחה לאדם גדול. יומא חד אשכחוהו [יום אחד מצאוהו], את רב ספרא, אמרו ליה [לו], כתיב [נאמר]: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם" (עמוס ג, ב), והוא תמוה: אם ה' אוהב את ישראל מפני מה דווקא עליהם פוקד עוון? וכי מאן דאית ליה סיסיא [מי שיש לו כעס], ברחמיה מסיק ליה [וכי באוהבו הוא מעלה אותו]? אישתיק [שתק] ולא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר]. רמו ליה סודרא בצואריה וקא מצערו ליה [השליכו לו סודר בצוארו והיו מצערים אותו], מושכים אותו ומבזים אותו.

אתא [בא] ר' אבהו אשכחינהו [מצא אותם] שהם עושים כן לרב ספרא, אמר להו [להם]: אמאי מצעריתו ליה [מדוע אתם מצערים אותו]? אמרו ליה [לו] לר' אבהו: ולאו אמרת לן [והאם לא אמרת לנו] שאדם גדול הוא? [והרי לא ידע למימר לן פירושא דהאי פסוקא] [אינו יודע לומר לנו את פירושו של פסוק זה]! אמר להו [להם] ר' אבהו: אימר דאמרי לכו — בתנאי, בקראי מי אמרי לכו [גם אם אמרתי לכם שאדם גדול הוא — הרי זה במשניות, בתורה שבעל פה, אבל במקרא בתורה שבכתב האם אמרתי לכם שהוא יודע]?

אמרו ליה [לו]: מאי שנא אתון דידעיתון [במה שונים אתם, חכמי ארץ ישראל, שאתם יודעים] גם במקרא? אמר להו [להם]: אנן דשכיחינן גביכון — רמינן אנפשין ומעיינן [אנו, שאנו מצויים איתכם ומתווכחים איתכם בפירוש מקראות — אנו מטילים על עצמנו את החובה ומעיינים במקרא], אינהו לא מעייני [הם, חכמי בבל, שאינם צריכים להתווכח עמכם, אינם מעיינים במקרא].

אמרו ליה [לו] אותם המינים לר' אבהו: אם כן, לימא לן את [אמור לנו אתה] את פירושו של פסוק זה. אמר להו [להם]: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם שנושה משני בני אדם שחייבים לו כסף, האחד הוא אוהבו ואחד הוא שונאו, אוהבו — הריהו נפרע ממנו את חובו מעט מעט, שונאו — נפרע ממנו בבת אחת, והוא מה שנאמר בכתוב שה' בכל פעם פוקד על ישראל את עוונותיהם, כדי שלא ייענשו בבת אחת.

ועוד בענין האופן בו נפרע הקדוש ברוך הוא, אמר ר' אבא בר כהנא, מאי דכתיב [מהו שנאמר] בתפלת אברהם לה', כשהודיעו שהוא עומד להפוך את סדום: "חלילה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע" (בראשית יח, כה)? מהו "חלילה"? כך אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חולין ("חלילה") הוא לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע.

ושואלים: ולא? האם אין הקדוש ברוך הוא עושה כן? והכתיב [והרי נאמר]: "והכרתי ממך צדיק ורשע" (יחזקאל כא, ח)! ומשיבים: שם מדובר בצדיק שאינו גמור, שיכול להיכרת עם הרשע.

ותוהים: אבל בצדיק גמור לא? והכתיב [והרי נאמר] בנבואת חורבן שאמר ה' למשחיתים: "וממקדשי תחלו" (יחזקאל ט, ו), כלומר, תתחילו, ותני [ושנה] רב יוסף בביאור מקרא זה: אל תקרי [תקרא] "ממקדשי" אלא "ממקודשי", אנשים המקודשים לי, אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו, כלומר, את כל מצוותיה ודבריה, ובכל זאת נכרתו עם הרשעים! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] למרות שקיימו את כל התורה כולה, כיון שהיה בידם למחות ברשעים לבל יחטאו ולא מיחו, הוו להו [הרי הם] נחשבים בשל כך כצדיקים שאינן גמורים.

רב פפא רמי [השליך הראה סתירה], כתיב [נאמר] בכתוב אחד: "אל זעם בכל יום" (תהלים ז, יב), ובכל זאת העולם מתקיים, וכתיב [ונאמר] בכתוב אחר: "לפני זעמו מי יעמוד" (נחום א, ו)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן ביחיד שאין יכול לעמוד בפני זעמו, אינו זועם, כאן בצבור שזכותו מרובה, זועם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: "אל זעם בכל יום" — וכמה זעמו? רגע. וכמה הוא רגע? אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמנה בשעה, כלומר, פרק זמן קצר ביותר, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה רגע חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה [שנאמר בו]: