סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

פירוש שטיינזלץ

ומאן דמתני לה אסיפא [ומי ששונה דברי רב נחמן על סופה], הרי זה בדווקא, שהוא סבור שיש לחלק: הכא [כאן] הוא דאיכא דררא דממונא [שיש גרר של ממון], שיש אחיזה לטענה, ולכן יש מקום לחייבו שבועה, אבל התם דליכא דררא דממונא [שם שאין גרר של ממון] שאין לו כל אחיזה ובסיס מוקדם לטענתו — לא, אין משביעים אותו אף שבועת היסת.

א הואיל והזכרנו שבועת היסת מבררים: מאי איכא [מה הבדל יש] בין שבועה דאורייתא [מן התורה] לשבועה דרבנן [מדברי חכמים], שבועת היסת? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] מיפך [היפוך] שבועה, שהנתבע אומר: אני איני רוצה להישבע, שיישבע התובע ויטול. בדאורייתא לא מפכינן [בשל תורה אין אנו מהפכים] שבועה, אלא ישבע החייב להישבע או שישלם, בדרבנן מפכינן [בשל חכמים אנו מהפכים].

ושואלים: ולדעת מר בר רב אשי שאמר: בדאורייתא נמי מפכינן [בשל התורה גם כן אנו מהפכים] שבועה, אם כן לשיטתו מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן [מה הבדל יש בין שבועה של התורה לשבועה של דברי חכמים]? ומשיבים: איכא בינייהו מיחת לנכסיה [יש ביניהם הבדל לענין ירידה לנכסיו], ולגבות מן המחוייב שבועה שלא נשבע, בדאורייתא נחתינן לנכסיה [בשל התורה יורדים אנו לנכסיו], בדרבנן לא נחתינן לנכסיה [בשל חכמים אין אנו יורדים לנכסיו].

ושואלים: ולשיטת ר' יוסי שאמר: בדרבנן נמי נחתינן לנכסיה [בשל חכמים גם כן יורדים אנו לנכסיו],

דתנן [ששנינו במשנה]: מציאת חרש שוטה וקטן, אף שאין בהם דעת ואין להם יכולת קנין מדין תורה, מכל מקום הלוקח מהם מציאה שמצאו — יש בהם גזל מפני דרכי שלום, שלא יבוא הדבר לידי ריב, ר' יוסי אומר: גזל גמור הוא. ואמר רב חסדא: גזל גמור מדבריהם (מדברי סופרים), ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזו] אם גזל גמור הוא — לענין להוציאו בדיינין, שיורדים לנכסיו של הגזלן ונוטלים ממנו בעל כורחו. ואם כן לשיטת ר' יוסי, שגם בדבר שהוא מדברי סופרים יורדים לנכסיו, מאי איכא [מה הבדל יש], בין דאורייתא לדרבנן [שבועה של התורה לשבועה של דברי חכמים]?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במקרה שכנגדו (שהנתבע) חשוד על השבועה, בדאורייתא שבועה של התורה] — כאשר שכנגדו חשוד על השבועה אפכינן ליה [אנו מהפכים לו] את חובת השבועה ושמו אאידך [על האחר], שישבע התובע ויטול. בדרבנן שבועה של חכמים] — הרי היא עצמה תקנתא [תקנה] היא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן [ותקנה לתקנה אין אנו עושים].

ושואלים: ולרבנן דפליגי עליה [ולשיטת חכמים שחלוקים על] ר' יוסי, שאמרו: בדרבנן לא נחתינן לנכסיה [בשל חכמים אין אנו יורדים לנכסיו], מאי עבדינן ליה [מה עושים אנו לו], לזה שנתחייב להישבע ואינו רוצה? ומשיבים: משמתינן ליה [מנדים, מחרימים אותו].

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: האי נקטיה בכובסיה דנשבקיה לגלימיה הוא [זה הוא כמו אוחזו באשכיו כדי שיעזוב את גלימתו הוא] כלומר, אם מנדים אותו עד שיישבע, הריהו לחץ כבד, וכמוהו כירידה לנכסיו שנוהגים בשבועה של תורה! אלא אם אין מנדים אותו מאי עבדינן ליה [מה עושים אנו לו]? אמר ליה [לו] : משמתינן ליה עד דמטי זמן נגדיה [מנדים אותו עד שיגיע זמן הלקאתו], כלומר שלושים יום, וכשמגיע הזמן ולא התפשר עם התובע נגדינן ליה ושבקינן ליה [מלקים אותו ועוזבים אותו].

ב אמר רב פפא: האי מאן דאפיק שטרא על חבריה [מי שהוציא שטר חוב על חבירו], ואמר ליה [לו] הנתבע: שטרא [שטר] פרוע הוא, שכבר שילמתי לך את החוב, ומפני סיבה כלשהי לא קבלתי את שטרי בחזרה — אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: לאו כל כמינך [אין זה בכוחך] להכחיש על ידי טענה בלבד את השטר הכתוב, אלא זיל שלים [לך שלם]. ואם אמר הנתבע: לשתבע [שיישבע] לי שלא נפרע ממני — אמרינן ליה [אומרים אנו לו] לתובע: אשתבע ליה [הישבע לו].

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ומה בין זה לפוגם את שטרו? כלומר, מי שיש בידו שטר חוב על אחרים והודה שכבר נפרע חלק ממנו, שאמרו חכמים שאינו יכול לגבות את השאר אלא בשבועה שלא קיבל יותר משאמר? הרי לפי דברי רב פפא, כל בעל שטר צריך להישבע, אף שלא נפגם שטרו!

אמר ליה [לו]: התם אף על גב דלא טעין איהו [שם, בפוגם שטרו, אף על פי שלא טוען הוא] הנתבע — טענינן ליה אנן [טוענים אנו לו עבורו]: שמא שילם לך יותר ממה שאתה אומר, ומחייבים אותו להישבע. הכא אמרינן ליה [כאן, כשאין התובע פוגם שטרו, אומרים אנו לו] לנתבע: זיל שלים ליה [לך שלם לו], ככתוב בשטר. ואי טעין ואמר אשתבע לי רק אם הוא טוען ואומר: הישבע לי]אמרינן ליה [אומרים אנו לו] לתובע בעל השטר: זיל אשתבע ליה [לך הישבע לו]. ואי צורבא מרבנן [ואם תלמיד חכם] הואלא משבעינן ליה [אין אנו משביעים אותו].

אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: צורבא מרבנן משלח גלימא דאינשי [וכי תלמיד חכם פושט גלימות אנשים]? וכי מפני שתלמיד חכם הוא יטול ממון שיש עליו טענה? אלא אם תלמיד חכם הוא לא מזדקקינן ליה לדיניה [אין אנו מזדקקים לו לדינו].

ג שנינו במשנה: הטוען לחבירו מנה לי בידך, והודה לו, ואמר לו התובע: אל תפרעני אלא בעדים, וכשחזר ותבעו אומר הנתבע: כבר נתתיו לך — פטור. ובענין זה מביאים מה שאמר רב יהודה אמר רב אסי: המלוה את חבירו בעדיםצריך לפורעו בעדים, ואם אין לו עדים שפרעו — כאילו לא פרע, וחייב לשלם. הוסיף ואמר רב יהודה: כי אמריתה [כאשר אמרתי אותה] את ההלכה הזו קמיה [לפני] שמואל, אמר לי, יכול הנתבע לומר לו: פרעתיך בפני עדים פלוני ופלוני, והלכו להם למדינת הים. ודי לו בטענה זו. ומביאים ראיה נגד דברי רב אסי.

תנן [שנינו במשנה]: "מנה לי בידך", אמר לו: "הן", למחר אמר לו: "תנהו לי", ואמר הנתבע: "כבר נתתיו לך"פטור. והא הכא [והרי כאן] כיון דתבעיה [שתבעו] בעדים והודה לו בפניהם — כמאן דאוזפיה [כמי שהילווהו] בעדים דמי [נחשב], וקתני [ושנה]: פטור, משמע אם כן שאין צריך לפורעו בעדים.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר