וסתם הלכה המובאת בספרא בלא שם אומרה כרגיל מפי ר' יהודה נאמרה.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] הוכחה שאין ר' יהודה סבור שאנדרוגינוס דינו לכל דבר כזכר, שנחלקו חכמים בענין קידוש מי חטאת, כלומר, מתן אפר הפרה האדומה בתוך מים חיים (מים מעין), שאמרו: הכל כשרים לקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן. ר' יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ואנדרוגינוס, נמצא שאין ר' יהודה סבור שאנדרוגינוס דינו כזכר. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה כן].

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] מילה שר' יהודה מרבה לגביה אנדרוגינוס כזכר? משום דכתיב [שנאמר]: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר" (בראשית יז, י), והוא מפרש: "כל זכר" — כל שניתן לכלול אותו בוודאות במושג "זכר".

א משנה מי שהיו לו שני תינוקות שהוא צריך למול אותם, אחד שצריך למול ביום ראשון אחר השבת, ואחד למול בשבת, ושכח, ומל את של אחר השבת בשבת — חייב קרבן חטאת, משום שעשה מלאכה (פציעה) בלי לעשות מצוה, שהרי אין עדיין הילד חייב במילה.

ואם היו לו שני תינוקות אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת — ר' אליעזר מחייב חטאת, שכן מילה לאחר זמנה אינה דוחה את השבת, ור' יהושע פוטר, כיון שהתכוון אותו אדם לעשות מצוה ואם אמנם שגה בדבר אבל בכל זאת עשה מצוה — פטור הוא אף מלהביא קרבן.

ב גמרא בגרסתה של משנתינו נחלקו אמוראים, בהתאם למחלוקת תנאים קדומה, רב הונא מתני [שונה] בחלקה הראשון של המשנה "חייב", ואילו רב יהודה מתני [שונה] בחלקה הראשון "פטור".

ומפרטים: רב הונא מתני [שונה] "חייב", וסמך דבריו על זה דתניא [ששנינו בברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו ר' אלעזר ור' יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בשבת ואחד למול אחר השבת, ושכח ומל את של אחר השבת בשבת — שלדעת הכל הוא חייב חטאת.

על מה נחלקו — על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת. שר' אליעזר מחייב חטאת על שגגה זו ור' יהושע פוטר.

ושניהם לא למדוה אלא מעבודה זרה שבה פירש הכתוב דין הבאת קרבן חטאת על שגגה. ר' אליעזר סבר [סבור]: דין כל שגגה כעבודה זרה, מה עבודה זרה אמר רחמנא [אמרה התורה] "לא תעביד [תעשה] ", וכי עביד [וכאשר עושה, עובד עבודה זרה בשגגה] — הריהו מיחייב [חייב חטאת], הכא נמי [כאן גם כן] — לא שנא [אינו שונה], וכיון שעבר על מה שאסרה התורה חייב להביא קרבן חטאת.

ור' יהושע, התם [שם] — דלאו [שלא] היתה השגגה לשם עשיית מצוה, ולכן אם עבר בשוגג הריהו חייב חטאת, ואולם הכא [כאן] — הרי כל רצונו היה בעשיית מצוה, והטועה בדבר מצוה ושגג ועבר תוך כדי כך — אפילו קרבן חטאת אינו מביא. כל זה לשיטת רב הונא כדברי ר' שמעון בן אלעזר.

רב יהודה מתני [שונה] במשנתנו "פטור", ומסתמך על זה דתניא [ששנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות שהיה צורך למול אותם, אחד למול בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת — שלדעת הכל הוא פטור מחטאת, כיון שעשה מצוה במילה זו.

על מה נחלקו — על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של אחר השבת בשבת, שר' אליעזר מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר.

ומעירים: ואף כאן שניהם לא למדוה אלא מעבודה זרה. ר' אליעזר סבר [סבור]: דין כל שגגה כעבודה זרה, מה עבודה זרה אמר רחמנא [אמרה התורה] "לא תעביד [תעשה] ", וכי עביד [וכאשר עושה, עובד עבודה זרה בשגגה] — הריהו מיחייב [חייב חטאת], הכא נמי [כאן גם כן] — לא שנא [אינו שונה], וכיון שעבר על מה שאסרה התורה חייב להביא קרבן חטאת.

ור' יהושע אומר: התם [שם בעבודה זרה] — לא טריד [אינו טרוד] בעשיית מצוה, ולכן כשעבר הריהו חייב חטאת, ואולם הכא [כאן] — הריהו טריד [טרוד] בעשיית מצוה, וכל המתעסק במצוה וטרוד בה, אם שגג ועבר — אינו חייב חטאת.

גירסה נוספת של אותה המחלוקת תני [שנה] ר' חייא, שלדעתו אומר היה ר' מאיר: לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת — שלדעת הכל הוא חייב חטאת.

על מה נחלקו — על מי שהיו לו למול שני תינוקות, אחד למול אחר השבת ואחד בשבת, ושכח ומל של אחר השבת בשבת, שר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר.

על גירסה אחרונה זו תוהים: השתא [עכשיו] שיודעים אנו שר' יהושע סיפא דלא קא עביד [בסוף, במקרה שאינו עושה] מצוה — פוטר הוא, רישא, דקא עביד [בתחילה, שהוא עושה] מצוה — מחייב [מתחייב הוא]?!

אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: רישא [התחלת הברייתא] במקרה מיוחד היא, כגון שקדם המוהל בטעות ומל את התינוק של (מילת) שבת, בערב שבת, שכיון שכך כבר לא ניתנה שבת לידחות, שהרי התינוק שצריך היה למולו בשבת כבר נימול, ואין לו עוד היתר למול בשבת. ואילו במקרה האחר בסיפא [בסוף] היה זה באופן שעדיין ניתנה שבת לידחות.

על הסבר זה אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא בקושיה: רישא נמי [בתחילה גם כן] ניתנה שבת לידחות לגבי [אצל] תינוקות דעלמא [בכלל], שהגיע זמן מילתם בשבת! והשיב לו: אמנם כן הוא, ואולם להאי גברא מיהא [לאדם זה לפחות] לא איתיהיב [ניתנה] רשות, שהרי עליו לא היתה עוד כל חובה למול ילד בשבת, ואם שגג ועשה זאת — אין אנו אומרים ששגג בשעת טרדת מצוה.

ג משנה אף שבדרך כלל קטן נימול לשמנה ימים, וכאמור: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), מכל מקום לפעמים הוא נימול לתשעה, ולפעמים לעשרה ימים, ולאחד עשר ולשנים עשר, לא פחות ולא יותר.

הא [הרי] כיצד? — כדרכו כרגיל נימול לשמנה. ואם נולד לבין השמשות ואין יודעים באיזה יום נולד — נימול לתשעה, שמתוך הספק מאחרים את מילתו, שמא עדיין לא הגיע היום השמיני. ואם הגיע זמן מילתו להיות בין השמשות של ערב שבת — אין מלים אותו בשבת, שהרי מילה זו מספק הוא, ואין מילת ספק דוחה את השבת, אלא מלים ביום ראשון ונמצא שנימול לעשרה.

ואם היה יום טוב לאחר אותה השבת — אין מלים אותו אף ביום טוב, אלא נימול לאחד עשר. ואם היו לאחר השבת שני ימים של ראש השנה — נמצא שנימול לשנים עשר יום.

הלכה אחרת אמרו: קטן החולה — אין מוהלין אותו, עד שיבריא כל צרכו.

ד גמרא שנינו במשנה שתינוק חולה אין מלים אותו עד שיחלים כל צרכו. ובענין זה אמר שמואל: תינוק שהיה חולה והיה לו חום גבוה ואחר כך חלצתו חמה (עזב אותו החום) — נותנין לו כל שבעה ימים לאחר מכן להברותו (להבריאו).

בענין זה איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מי בעינן [האם צריכים אנו] בהמתנה נוספת זו לחכות מעת לעת, כלומר, שבע יממות שלמות, או די בשבעה ימים בלא להקפיד על חשבון הזמנים המדוייק?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתני [ששנה] החכם לודא: יום הבראתו כיום הולדו. מאי לאו [האם לא נפרש]: מה יום הולדו — לא בעינן [אין אנו צריכים] להמתין למולו בדיוק שמונה ימים לרגע הולדו מעת לעת — אף יום הבראתו לא בעינן [אין אנו צריכים] להמתין מעת לעת.

ודוחים: לא, עדיף יום הבראתו מיום הולדו, שאילו מיום הולדו — לא בעינן [אין אנו צריכים] להמתין ממש מעת לעת, ואילו מיום הבראתו — בעינן [צריכים אנו] למנות שבעה ימים שלמים מעת לעת.

ה משנה אלו הן ציצין (חתיכות בשר) המעכבין את המילה אם לא הסירום. עיקרו של דבר שיש למול בשר החופה את רוב העטרה, ותינוק שלא נימול כך — דינו כערל, ואינו אוכל בתרומה.

ואם נימול כראוי אלא שהיה בעל בשר ונראה כאילו לא נימול כל צרכו — מתקנו ומל יותר מן השיעור, מפני מראית העין, שלא יראה כערל.