אלא מהא ליכא למשמע מינה [מזו אין לשמוע ממנה], ואין לדייק ממה שלא נאמרו הדברים במשנה.

א שנינו במשנה: שבועת הפקדון כיצד? "תן לי פקדון שיש לי בידך" כו'. ובהמשך עסקה המשנה במי שהיו חמשה תובעים אותו, ונשבע לכולם. ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: אם כלל שבועה לכמה אנשים בנוסח אחד — אינו חייב אלא משום שבועה אחת, אם פרט — חייב על כל אחת ואחת, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם אמר "שבועה לא לך ולא לך ולא לך" — חייב על כל אחת ואחת.

ר' אליעזר אומר: דווקא אם אמר "לא לך ולא לך ולא לך שבועה" שאמר לשון שבועה בסוף — חייב על כל אחת ואחת. ר' שמעון אומר: עד שיאמר שבועה לכל אחת ואחת כלומר, שיפרש מלת "שבועה" בכל אחת.

ובפירוש דברי ר' מאיר ור' יהודה נחלקו שמואל ור' יוחנן, אמר רב יהודה אמר שמואל: כללו של ר' מאיר מה שרואה ר' מאיר ככלל ("ולא לך ולא לך", בו' החיבור) — הרי הוא פרטו של ר' יהודה, וכללו של ר' יהודה מה שהוא רואה אותו כביטוי אחד ("לא לך, לא לך", בלי ו' החיבור) — הוא פרטו של ר' מאיר. ואילו

ר' יוחנן אמר: הכל מודים ב"ולא לך" שהוא פרט, וגם ר' מאיר. לא נחלקו אלא כשאמר "לא לך", שר' מאיר אומר: גם זה הוא פרט, ור' יהודה אומר: כלל. ואיזהו כללו של ר' מאיר שחייב רק משום שבועה אחת? כשאומר "שבועה שאין לכם בידי".

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] שהם מפרשים באופן שונה את דברי ר' מאיר? ומשיבים: שמואל דייק [מדייק] מלשון הברייתא, ור' יוחנן דייק ממתניתין [מדייק ממשנתנו]. ומפרטים: שמואל דייק [מדייק] מן הברייתא, כיצד? מדקאמר [ממה שאומר] ר' יהודה: "ולא לך" פרטא הוי [פרט הוא] שחייב על כל אחת ואחת, מכלל הדברים אתה למד דשמעיה [ששמע אותו] את ר' מאיר שאמר: כללא הוי [כלל הוא], ואמר ליה [לו] ר' יהודה: לא, פרטא הוי [פרט הוא].

ור' יוחנן אמר: ניתן להסביר גם אחרת, ולומר: תרוייהו [שניהם] לר' מאיר פרטא הוי [פרט הם], ואמר ליה [לו] ר' יהודה: ב"ולא לך" מודינא [מודה אני] לך, ב"לא לך" פליגנא עלך [חולק אני עליך]. ושמואל, מה הוא משיב על כך? סבור הוא: אם כך הוא, הרי עד דאודי ליה אודויי, לפלוג עליה איפלוגי [עד שהוא מודה לו, שיחלוק עליו], שתמוה הוא שר' יהודה אומר במה הוא מודה לו, כאשר היה ראוי לו לפרש דווקא במה הוא חולק עליו. עד כאן דנו בדיוקו של שמואל.

ור' יוחנן דייק ממתניתין [מדייק ממשנתנו], כיצד? מדקאמר [ממה שאומר] ר' מאיר במשנה, שהיא בסתם שיטת ר' מאיר: "שבועה שאין לכם בידי" כללא הוי [כלל הוא], מכלל הדברים אתה למד שאם אומר "ולא לך" פרטא הוי [פרט הוא]; דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שלשיטתו "ולא לך" כללא הוה [כלל הוא], הרי אדמשמע לן [עד שהוא משמיע לנו] "שבועה שאין לכם בידי" שהוא כלל, נשמעינן [שישמיע לנו] ש"שבועה לא לך ולא לך ולא לך" הוא כלל, למרות שיש בו פירוט, וממילא נלמד כל שכן אם אמר "שבועה שאין לכם בידי" שכלל הוא.

ואילו שמואל אמר [אומר] שכך יש לפרש את דברי ר' מאיר: כל האומר "ולא לך", הרי אף הוא כאומר "שבועה שאין לכם בידי" דמי [נחשב].

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנה]: "לא לך ולא לך ולא לך" חייב על כל אחת ואחת. שאומר "ולא" בו', ומחשיב זאת ר' מאיר כפרט, וקשה לשמואל! ומתקנים: תני [שנה]: "לא לך לא לך לא לך" בלא ו'.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנה: "תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה" וכו', "שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד" וכו' — חייב על כל אחת ואחת. משמע שכשיש ו' נחשב הדבר כפרט לדברי ר' מאיר, ושלא כדברי שמואל! ומשיבים: תני [שנה] בלי ו': "תשומת יד גזל אבידה".

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת מן המשנה: "תן לי חטין ושעורין וכוסמין", וקשה לשמואל! ומשיבים: תני [שנה] גם כאן: "שעורין כוסמין" בלא ו'.

ושואלים: והאי תנא כל הכי שביש תני ואזיל [וכי תנא זה כל כך משבש שונה והולך]? שקשה לומר שבכל מקום שיבש התנא את הלשון והוסיף ו' שלא לצורך, עד שצריך לתקן אותם משפט אחר משפט! אלא צריך לומר לשיטת שמואל כי הא מני [זו, משנתנו, כשיטת מי היא]? לא כשיטת ר' מאיר, אלא כשיטת רבי היא, שאמר: לא שנא [אינו שונה] אם אמר "כזית כזית", ולא שנא [ואינו שונה] "כזית וכזית" — שניהם פרטא הוי [פרט הם].

ואומרים: תא שמע מדידיה [בוא ושמע ראיה מדברי ר' מאיר עצמו] במשנתנו, ששנינו ר' מאיר אומר: אפילו "חטה ושעורה וכוסמת" — חייב על כל אחת ואחת! משמע שאף שמוסיף ו' פרט הוא, שלא כדברי שמואל! ומתקנים: תני [שנה] גם כאן: "חטה שעורה כוסמת".

ושואלים: מאי [מה] "אפילו"? מה החידוש כשאומר בלשון זו? אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: אפילו חטה בכלל חטין, ושעורה בכלל שעורין, וכוסמת בכלל כוסמין, שלא התכוון לפרט של חיטה אחת, אלא למין חיטים, מין שעורים.

ב שנינו במשנה: "תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך" כו'. "תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך", ואמר לו: "שבועה שאין לך בידי" — אינו חייב אלא אחת. ואם אמר: "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין" — חייב על כל אחת ואחת. ועל כך אמר ר' יוחנן: אם היה שווה פרוטה מכולם בחיטים בשעורים ובכוסמין, אף שאין בכל מין שיעור שווה פרוטה, הריהי מצטרפת לחייבו משום שבועת הפקדון.

פליגי בה [חלוקים בכך] בפירוש דברים אלה רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: מה ששנינו במשנה שחייב על כל אחת ואחת — אפרטי מיחייב [על הפרטים הוא חייב], על החיטים, על השעורים ועל הכוסמים, הריהו מביא קרבן משום שבועה, אבל אכללי לא מיחייב [על הכללים איננו חייב]. על מה שאמר בתחילה: "שבועה שאין לך בידי", אינו מביא קרבן לעצמו. ולפיכך מה שאמר ר' יוחנן שפרוטה אחת מכולם יחד מצטרפת, מתייחס לדין הקודם במשנה, שאמר: "שבועה שאין לך בידי" ולא פירט. וחד [ואחד מהם] אמר: אכללי נמי מיחייב [על הכללים גם כן הוא חייב], שחייב להביא קרבן גם על השבועה הכללית שאמר תחילה. ולפיכך גם אם אין בכל אחד מהם שווה פרוטה, אם יש בכולם יחד שווה פרוטה — הרי זה מתחייב בקרבן משום השבועה הכללית, לדעת ר' יוחנן.

ומקשים, והתני [והרי שנה] ר' חייא בברייתא: הרי כאן חמש עשרה חטאות שהיו חמישה תובעים ולכל אחד מהם נשבע על שלושה דברים — חיטים, שעורים, כוסמים; ואם איתא [אכן] חייב גם על הכללים — עשרים חטאות הויין [הן], שהרי יש שבועה כללית "שאין לך בידי", ושלוש שבועות פרטיות (חיטים, שעורים, כוסמים) לכל תובע! ומשיבים: האי תנא [תנא זה], דפרטי קא חשיב [את החיובים שיש בפרטים הוא מונה], דכללי לא קא חשיב [את החיוב של הכללים אינו מונה].

ומקשים לצד האחר: והא תני [והרי שנה] ר' חייא בברייתא אחרת: הרי כאן עשרים חטאות, ואם כן הוא מחשיב כללים! ומשיבים: ההיא, אותה ברייתא, גם היא אינה מונה את הכללים, אלא היא עוסקת במקרה אחר, בחטאות שמתחייב כשמכחיש לחמישה אנשים על ארבע טענות שונות, פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה.

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: היו חמשה תובעין אותו, ואמרו לו "תן לנו פקדון תשומת יד וגזל ואבידה שיש לנו בידך", אמר לאחד מהן "שבועה שאין לך בידי פקדון תשומת יד גזל ואבידה, ולא לך ולא לך ולא לך ולא לך", מהו דינו? האם אחדא מיחייב [על שבועה אחת הוא חייב] לכל אחד מן האנשים שאמר להם "ולא לך", משום שכלל את כל הדברים באמירה אחת "ולא לך",