להו [להם]: אם הזיד בשבועת הפקדון שידע שהוא נשבע לשקר, ושאדם מתחייב על כך מן התורה, וגם התרו בו, מהו דינו? כיון שחידוש הוא דין שבועת הפקדון, שבכל התורה לא אשכחן [מצאנו] מזיד דמייתי [שמביא] קרבן לכפרה, והכא [וכאן] מקרה מיוחד הוא שמזיד מייתי [מביא] קרבן, אם כן בענין זה לא שנא אתרו ביה ולא שנא לא אתרו ביה [אינו שונה אם התרו בו ואינו שונה אם לא התרו בו], ומביא קרבן; או דלמא [שמא] נאמר כך: הני מילי [דברים אלה] שמביא קרבן אמורים היכא דלא אתרו ביה [במקום שלא התרו בו], אבל היכא דאתרו ביה [במקום שהתרו בו] — מילקא לקי [מלקות הוא לוקה] משום שעובר על לאו של שבועת שקר, קרבן לא מייתי [מביא]; או דלמא הא והא עבדינא [שמא זה וזה עושים לו], גם לוקה וגם מביא קרבן?

אמרו ליה [לו] לרב כהנא, תנינא [שנינו] דבר זה בברייתא: חמורה הימנה משבועת העדות שבועת הפקדון, שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים, ועל שבועת העדות אינו מביא אלא קרבן חטאת בין בשוגג ובין במזיד; מדקאמר ליה [מכיון שאמר לו] שחייב על זדונה מכות — מכלל הדברים אתה למד דאתרו ביה [שהתרו בו], שהרי אין מלקות בלא התראה, וקאמר [והוא אומר]: מכות — אין [כן], חייב על זדונה, קרבן — לא. ומכאן תשובה לשאלתו של רב כהנא.

ומסבירים לפי פירוש זה: ומאי חומרא [ומה החומרה] שבשבועת הפקדון שלוקה, דניחא ליה לאיניש דמייתי [שנוח לו לאדם שיביא] קרבן ולא לילקי [ילקה].

אמר להו [להם] רבא בר איתי על שהביאו ראיה מברייתא זו: מאן תנא [מי שנה ברייתא זו] שזדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה על ידי קרבן — זו שיטת ר' שמעון היא, אבל לרבנן [לשיטת חכמים] קרבן נמי מייתי [גם כן מביא], ואם כן אין לפתור את השאלה מכאן.

ומצד אחר אמר להו [להם] רב כהנא לחכמים: בר מינה דההיא [חוץ ממנה מאותה ברייתא] אין להוכיח ממנה למה ששאלתי, דאנא תנינא לה [שאני הוא זה ששניתי אותה] כלומר, אני הבאתי אותה לבית המדרש, והכי תנינא לה [וכך שניתי אותה], בנוסח שונה: חמורה הימנה שבועת הפקדון, שאחד זדונה ואחד שגגתה — אשם בכסף שקלים, ומאי חומרא [ומה החומרה שבדבר]? שאילו התם [שם] על שבועת העדות, מביא חטאת אפילו בת דנקא [מעה, ששווה שישית הדינר], והכא [וכאן] מביא דווקא אשם בכסף שני שקלים.

ושואלים: אם כן, וליגמר מינה [וילמד ממנה] תשובה לשאלתו, שבזדון שבועת הפקדון מביא קרבן ואינו לוקה! ודוחים: דלמא דלא אתרו ביה [שמא מדובר בברייתא זו כשלא התרו בו], אבל אם היו מתרים בו — שמא לוקה.

ומביאים לישנא אחרינא [לשון אחרת], תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו: אין חייבין על שגגתה של שבועת הפקדון, מה הן חייבין על זדונה? אשם בכסף שקלים; מאי לאו בדאתרו ביה [האם לא מדובר במקרה שהתרו בו] ובכל זאת מביא קרבן? ודוחים: הכא נמי דלא אתרו ביה [כאן גם כן מדובר שלא התרו בו].

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה מברייתא ששנו בה: לא, אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה, תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה? מדקאמר [ממה שהוא אומר] בנזיר שלוקה — מכלל הדברים אתה למד שמדובר במקרה דאתרו ביה [שהתרו בו], שהרי אין לוקים בלא התראה, וקאמר [ואמר]: תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה, אבל קרבן מייתי [מביא]!

ודוחים: אל תבין כמו שהבנת, אלא מאי [מה פירוש] "אינו לוקה" בשבועת פקדון? שאינו נפטר במלקות בלבד, אלא צריך להביא גם קרבן. ותוהים: מכלל הדברים אתה רוצה לומר שנזיר טמא נפטר במלקות בלבד? הא [הרי] קרבן כתיב ביה [כתוב בו] במפורש! ומשיבים: הקרבן שמביא הנזיר הטמא אינו לכפרת חטאו, אלא התם דמייתי [שם שמביא] קרבן, הרי זה כי היכי דתיחול עליה [כדי שתחול עליו] נזירות בטהרה, והיא חלק מדין הנזירות, שהרי קרבן זה מביא גם אם נטמא באונס.

א מסופר, אמרוה רבנן [חכמים] את הענין הזה קמיה [לפני] רבה, שסיפרו לו את שאלת רב כהנא, מה דינו של המזיד בשבועת הפקדון והתרו בו, האם הוא חייב קרבן. אמר להו [להם]: מכלל הדברים אתה מסיק דכי לא אתרו ביה [שכאשר לא התרו בו], ואיכא [ויש] עדים שהוא חייב לחבירו, מיחייב [חייב הוא] בקרבן? הלוא כפירת דברים בעלמא [בלבד] הוא כשנשבע, ולא כפירת ממון, שהרי העדים ממילא מחייבים אותו ממון, ועל כפירה שאין בה משמעות ממונית אינו חייב בקרבן! ומעירים, אלמא קסבר [מכאן יוצא שסבור] רבה: הכופר בממון שיש עליו עדים — הרי זה פטור, כיון שהוא חייב לשלם בגלל העדים, ואין ממש בכפירתו.

אמר ליה [לו] רב חנינא לרבה, תניא דמסייע לך [שנויה ברייתא המסייעת לך לשיטתך] על מה שנאמר בשבועת הפקדון: "וכחש בה" (ויקרא ה, כב) — פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין, אף שכופר באחים או בשותפים האחרים. "ונשבע על שקר" (ויקרא ה, כב) — פרט ללוה בשטר וכן ללוה בעדים, הרי שעל ממון שיש עליו עדים אינו מתחייב משום שבועת הפקדון.

אמר ליה [לו] רבה: אי [אם] משום הא [ברייתא זו] לא תסייען [תסייע לנו], כי יש להסביר שבברייתא מדובר באומר אותו אדם "לויתי אבל לא לויתי בעדים", או "לויתי ולא לויתי בשטר", שאינו כופר בממון עצמו שהוא חייב, אלא טוען טענה אחרת, ולכן פטור משום שבועת הפקדון.

ממאי [ממה] אתה מבין שכך הוא? מדקתני [ממה ששנה] תחילה בברייתא: "וכחש בה" — פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין. ונברר: האי [זה] שאמר שמודה לאחד מן האחין היכי דמי [איך היה הדבר]? אילימא דאודי ליה בפלגא דידיה [אם תאמר שהודה לו לאח הזה בחלק ששייך לו] — מדוע פטור? הא איכא [הרי יש] כפירה דאידך [של האח האחר] וכפירת ממון גמורה היא! אלא לאו דאמרי ליה [האם לא במקרה שאומרים לו] שני האחים: מתרוינן יזפת [משנינו לווית], ואמר להו [להם]: לא, מחד מינייכו יזפי [מאחד מכם לוויתי] את כל הסכום, דהויא ליה [שהרי היא] כפירת דברים בעלמא [בלבד], שהרי הוא מודה בגוף החוב, אלא מתווכח עם התובעים כיצד היה המעשה. ומכיון דרישא [שראשה] של אותה ברייתא מדבר בכפירת דברים ולא בכפירת הממון, סיפא נמי [סופה גם כן] מדבר בכפירת דברים ולא בכפירה בעצם החוב, ואין מכאן ראיה.

ומנסים להביא ראיות שגם הכופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן משום שבועת הפקדון (סימן לראיות: חובה כיתות דבעל הבית חומר נזירא). תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: אינו חייב על שגגתה של שבועת הפקדון, ומהו חייב על זדונה? אשם בכסף שקלים. מאי לאו [האם לא] מדובר בזדון עדים, שכופר במזיד בדברים שאומרים העדים? והרי הוא חייב! ודוחים: לא, מדובר בזדון עצמו בלי עדים, שהוא מודה בעצמו שנשבע לשקר, אבל אם היה זה בעדים — הריהו פטור.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה מדין שבועת העדות: היו שם שתי כתי עדים, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה — שתיהן חייבות, מפני שיכולה עדות להתקיים בשתיהן. ונברר: בשלמא [נניח] שניה תחייב [תתחייב בקרבן] על שבועתה דהא [שהרי] כפרה לה כת ראשונה, ונמצא שהשבת ממון לבעליו תלויה בעדותם שלהם, אלא כת ראשונה אמאי מיחייבא [מדוע מתחייבת בכלל]?