א משנה שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקין בבעלי דין שאין קרבת משפחה ביניהם, ולא בקרובין, בכשרין לעדות ולא בפסולין לעדות מחמת עבירה, ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד.

ונוהגת שבועה זו בפני בית דין ושלא בפני בית דין, כאשר העד נשבע מפי עצמו שאינו יודע בעדות. ואולם מפי אחרים, אם אחרים משביעים אותם — אין חייבין העדים משום שבועת העדות, אלא עד שיכפרו בהן בשבועה בבית דין, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: בין שנשבע העד מפי עצמו ובין מפי אחרים — אינן חייבין עד שיכפרו בהן בעלי הדין בבית דין.

וחייבין על זדון השבועה הזו, ועל שגגתה עם זדון העדות שאינם יודעים את פרטי ההלכה בענין שבועה זו, אבל יודעים הם שהם מעידים שקר. אבל אינן חייבין על שגגתה הגמורה, כשסבורים שבאמת אינם יודעים את העדות. ומה הן חייבין על זדון השבועה? קרבן עולה ויורד.

ב גמרא אמרנו במשנה שאין שבועת העדות נוהגת בנשים משום שאינן ראויות להעיד. ושואלים מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שנשים אינן מעידות? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "כי יקום עד חמס באיש... ועמדו שני האנשים" (דברים יט, יב) — בעדים הכתוב מדבר, ולמדים מכאן: אנשים דוקא מעידים ולא נשים.

ודנים בדבר: אתה אומר: בעדים מדובר, או אינו אלא בבעלי דינין? כשהוא אומר בהמשך הכתוב: "אשר להם הריב" (דברים יט, יב) — הרי בעלי דינין אמור בכתוב, הא מה אני מקיים במה יש להעמיד את הכתוב "ועמדו שני האנשים"? בעדים הכתוב מדבר. ואם נפשך לומר ולטעון כנגד זה, אביא לך ראיה אחרת: נאמר כאן "שני האנשים" ונאמר להלן "שני" — "על פי שני עדים" (דברים יט, טו), מה להלן מדובר בעדים, אף כאן מדובר בעדים.

ושואלים: מאי [מה] פירוש "אם נפשך לומר"? מה היתה הטענה שאפשר היה לטעון? ומסבירים: כך היתה הטענה, וכי תימא [ואם תאמר]: ממה שלא כתב המקרא "ועמדו שני האנשים ואשר להם הריב", לומר שמכאן מתחיל הכתוב לדבר בבעלי הדין, אם כן אפשר לפרש כוליה קרא [כל המקרא] בבעלי דינין משתעי [מדבר], על כן מביאים ראיה אחרת: נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "שני", מה להלן מדובר בעדים, אף כאן בעדים.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בענין זה: "ועמדו שני האנשים" — בעדים הכתוב מדבר. ויש לדון: אתה אומר: בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין? על כך יש לתמוה: אמרת [אומר אתה כך]? אם כן מדוע מדובר בשנים? וכי שנים באים לדין, שלשה אין באין לדין?! ואם נפשך לומר כנגד טענה זו, אפשר להביא ראיה אחרת: נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "שני", מה להלן בעדים, אף כאן בעדים.

ושואלים: מאי [מה] עניינו של "אם נפשך לומר"? מה היתה הטענה שאפשר היה לטעון? ומסבירים, וכי תימא [ואם תאמר]: בתובע ונתבע קא משתעי קרא [מדבר המקרא], שהכוונה היא פה לשני הצדדים המתדיינים בדין, אף שיכול להיות שיהיו אנשים מרובים בכל צד, על כן מביאים ראיה אחרת: נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "שני", מה להלן מדובר בעדים, אף כאן בעדים.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בענין זה: "ועמדו שני האנשים" — בעדים הכתוב מדבר. אתה אומר: בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין? אמרת? וכי אנשים באין לדין, נשים אין באות לדין? ואם נפשך לומר, נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "שני", מה להלן בעדים, אף כאן בעדים.

ושואלים: מאי [מהי] הטענה שאפשר היה לטען שרמז לה ב"אם נפשך לומר"? ומסבירים, וכי תימא [ואם תאמר]: אשה לאו אורחה [אין דרכה] ללכת לבית דין, משום "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד), שאין דרכן של נשים ללכת למקום ציבורי להתבזות בבית הדין, ואפשר היה לומר שהכתוב מדבר בהווה, שסתם מתדיינים הם גברים, ואין הכוונה כאן למעט נשים מעדות. על כן מביאים ראיה אחרת: נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "שני", מה להלן בעדים, אף כאן בעדים.

ג ומביאים דרשה נוספת בפסוק שדנו בו. תנו רבנן [שנו חכמים]: "ועמדו שני האנשים" — מצוה לבעלי דינין שיעמדו בזמן הדיונים בעניינם. אמר ר' יהודה: שמעתי, שאם רצו בית הדין להושיב את שניהם — מושיבין, איזהו דבר שאסור לעשות? שלא יהא אחד מבעלי הדין עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו הדיין: "קצר דבריך".

וכיוצא בזה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו) — שלא יהא אחד מבעלי הדין יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו: "קצר דבריך". דבר אחר: "בצדק תשפט עמיתך" — הוי דן את חבירך לכף זכות, שתנסה למצוא לו ככל האפשר הצדקה כאשר אתה שופט אותו בליבך.

תני [שנה] רב יוסף על פסוק זה: "בצדק תשפט עמיתך" — "עמיתך" פירושו: עם זה שהוא אתך בקיום תורה ובמצו‍ת, השתדל לדונו יפה, כמבואר להלן.

מסופר, רב עולא בריה [בנו] של רב עילאי הוה ליה דינא קמיה [היה לו דין לפני] רב נחמן, שלח ליה [לו] רב יוסף מכתב לרב נחמן: עולא חברנו, עמית בתורה ובמצות כלומר, שהוא אחד מאלה שאפשר לקרוא לו "עמיתך". אמר רב נחמן: למאי [למה] שלח לי? האם כדי לחנופי ליה [להחניף לו]? הרי דין צריך להיות דין אמת וצדק! הדר [חזר] ואמר: לא לשם כך התכוון, אלא למישרא בתיגריה [לפתוח בדינו] שאם יבואו לפני דינים נוספים צריך להקדים את דינו מפני כבוד התורה.