ואולם לא ספק שאין ברור אם יש למול אותו דוחה את השבת. ועוד, "ערלתו" משמע — ערלתו ודאי דוחה את השבת, וכן לא אנדרוגינוס שספק אם חייב הוא מילה דוחה את השבת.

ואילו ר' יהודה אומר: אנדרוגינוס דוחה את השבת, ואם לא נימול הרי כשהגדיל ענוש כרת. והוא מדקדק מן המקרא: ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא מילת זה שנולד בין השמשות דוחה את השבת. וכן ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא מילת מי שנולד כשהוא מהול (שנולד בלא ערלה) דוחה את השבת. שאכן נחלקו בית שמאי ובית הלל בדינו של ילד כזה שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית כעין מילה, ובית הלל אומרים: אינו צריך, שהרי הוא נימול כבר.

אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא על כך היתה המחלוקת, ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל על זה שנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהסכימו שערלה כבושה היא, כלומר, שילד זה אינו מהול ממש אלא שאין ערלתו נראית. על מה נחלקו — על גר שנתגייר כשהוא מהול, שמלו אותו משום מה בהיותו גוי, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ודיו בטבילה בלבד.

א מקודם הבאנו את מה שאמר מר [החכם] שלא מילת ספק דוחה את השבת. ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה], איזה ספק נוסף? ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן [להביא את זה ששנו חכמים]: ילד בן שבעה, כלומר, שנולד לאחר שבעה חדשים של הריון, מחללין עליו את השבת, שהוא קרוב לחיים. ובן שמנה חדשי הריון סבורים שמסוכן הוא, ובודאי לא יחיה, ולכן אין מחללין עליו את השבת. ואף זה שהוא ספק בן שבעה ספק בן שמונה חדשים — אין מחללין עליו את השבת.

ואמרו: בן שמונה חדשים — הרי הוא כאבן לדיני מוקצה, ואסור לטלטלו. אבל אמו שוחה (מתכופפת עליו) ומניקתו מפני הסכנה שלה, שמא מתוך שאינה מניקה יגרום החלב שבדדיה למחלה.

לענין פסק הלכה בנולד מהול איתמר [נאמר] שנחלקו בכך חכמים, רב אמר: הלכה כדעת התנא קמא [הראשון], כלומר, כשיטת ר' יהודה במחלוקת בית שמאי ובית הלל שלדעתו נחלקו בנולד מהול, וכיון שאנו פוסקים כבית הלל, נמצא שילד שנולד כשהוא מהול אינו צריך אפילו הטפת דם ברית. ושמואל אמר: הלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר שלא נחלקו בית הלל ובית שמאי בנולד מהול ולדעת הכל הטפת דם ברית.

ומסופר: רב אדא בר אהבה אתיליד ליה ההוא ינוקא [נולד לו תינוק אחד] כשהוא מהול, והגיע זמן מילתו בשבת. אהדריה אתליסר מהולאי [החזירו על שלושה עשר מוהלים] ולא רצו למולו, עד שמלו בעצמו ואירע דשוייה [שעשאו] בשל כך כרות שפכה, שלא ידע למול ופצע אותו יותר מכדי הצורך. אמר רב אדא בר אהבה: תיתי [מגיע] לי דבר זה, משום דעברי [שעברתי] על דברי רב, שהרי פסק רב שהנולד כשהוא מהול אף הטפת דם ברית אינו צריך.

אמר ליה [לו] רב נחמן: וכי על דברי שמואל לא עבר?! אימר [אמור] שאמר שמואל ופסק שצריך להטיף ממנו דם ברית רק בחול, ואולם בשבת מי [האם] אמר? ובוודאי אין מחללים שבת במקרה זה. ומעירים כי הוא רב אדא בר אהבה סבר [סבור היה] כשיטה אחרת, שלא רק שחוששים אנו כאן לערלה כבושה, אלא ודאי ערלה כבושה היא. וכיון שוודאי ערלה היא, יש צורך לעשות בתינוק מעין מילה, ודוחה היא אם כן את השבת. דאיתמר [שנאמר] שכבר נחלקו אמוראים בדבר ילד שנולד כשהוא מהול האם מותר להטיף בו דם ברית בשבת, רבה אמר: חיישינן [חוששים אנו] שמא ערלה כבושה היא, וספק אם כן אם הוא ערל גמור ומותר למולו בשבת או שמא לא. ואילו רב יוסף אומר: ודאי ערלה כבושה היא, ובודאי מותר למולו, שהרי ודאי ערל הוא.

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] סברה זו — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר הקפר אומר: מסורת היא כי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ילד שנולד כשהוא מהול — שצריך להטיף ממנו דם ברית, ועל מה נחלקו — אם לחלל עליו את השבת לצורך מילתו. בית שמאי אומרים מחללין עליו את השבת, ובית הלל אומרים: אין מחללין עליו את השבת. ומכאן מסיק רב יוסף: לאו [האם לא] מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא הראשון] שר' אליעזר הקפר בא לחלוק עליו סבר [סבור] שמחללין עליו את השבת לדברי הכל, ובא ר' אליעזר הקפר לחלוק על דבריו ולומר שלא בכך נחלקו בית שמאי ובית הלל אם מחללין עליו את השבת?!

ודוחים: ודילמא [ושמא] התנא קמא [הראשון] של דברי הכל אין מחללין את השבת קאמר [אמר], ובא ר' אליעזר הקפר לומר שיש מחלוקת בדבר! ומיד דוחים טענה זו: אם כן שבא ר' אליעזר הקפר לומר שיש מחלוקת בדבר אם מתירים לחלל שבת, הרי מי הוא החולק — בית שמאי, וכי ר' אליעזר הקפר טעמא [את הטעם] של בית שמאי אתא לאשמעינן [בא להשמיענו]? והלא שיטתם דחויה מן ההלכה, ולא הוצרך לבוא להוסיף דברים בענין זה! ומשיבים שאף זו אינה ראיה גמורה: דילמא הכי קאמר [שמא כך אמר]: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה בענין מילה בשבת, אלא רק בצורך בהטפת דם ברית בחול.

ב אמר ר' אסי: כלל הוא שכל שאמו טמאה לידה בלידתו — נימול לשמונה ימים, וכל שאין אמו טמאה לידה, כגון ילד שלא נולד כדרכו אלא הוצא על ידי ניתוח — אין נימול לשמנה דווקא, שנאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים, וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ב-ג), ובכתוב זה השווה הכתוב את הדברים, ללמד שרק אותו ילד שאמו טמאה בלידתו הוא שנימול ביום השמיני.

אמר ליה [לו] אביי: דורות הראשונים שמאברהם עד מתן תורה יוכיחו, שאין אמו טמאה לידה, שהרי עדיין לא ניתנה אז הלכה זו של טומאת לידה ובכל זאת נימול הילד לשמנה ימים כאמור בתורה בספר בראשית!

אמר ליה [לו] ר' אסי: מכאן אין להוכיח, שכן נתנה תורה לאחר מכן,