דבעי למיכתב [שצריך לכתוב] ולפרט טומאת הבהמה וחיה, ודבר זה נחוץ לנו ללמוד ממנו למה שאמר רבי (לעיל שבועות ז,א), כתיב נמי [נאמר גם כן] שרץ, אף שאין בכך חידוש ולימוד. ודבר זה הוא כדתנא דבי [כשיטת התנא בבית מדרשו] של ר' ישמעאל, שאומר: כל פרשה שנאמרה בתורה וחזרה ונשנית פעם נוספת, לא נשנית אלא בשביל דבר אחד שנתחדש בה, אף על פי שאין כולה חידוש.

ושואלים: ור' אליעזר הסבור כי בשאר חטאות אינו צריך לדעת במה בדיוק חטא, האי [המילה הזו] "בה" שנזכרה בכתוב, שממנה למד ר' יהושע, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בה]? מה הוא למד ממנה? ומשיבים: לדעתו הרי זה להדגיש שחייב רק על מעשה שנתכוון לעשותו, פרט למתעסק, שלא היה מודע לכך שהוא עושה מעשה זה. כמי שהיה מתעסק בדבר אחר, ותוך כדי כך עשה עבירה, שאין זה נחשב כשוגג החייב בקרבן. עד כאן דנו בהסברו של חזקיה למחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא במשנתנו.

ור' יוחנן אמר: אין בין ר' אליעזר ור' עקיבא הבדל בהלכה כלל, אלא משמעות דורשין בלבד איכא בינייהו [יש ביניהם], שהם חולקים רק בדבר המקור בתורה להלכה זו. וכן אמר רב ששת: משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם], שכן רב ששת היה מחליף את שיטת ר' אליעזר לר' עקיבא ושל ר' עקיבא לר' אליעזר ולא הקפיד בדיוק הדברים, משום שסבר שאין ביניהם הבדל להלכה.

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: לדעת ר' אליעזר ור' עקיבא, אם היה העלם זה וזה בידו, שנעלמו ממנו גם הטומאה וגם המקדש, מהו? אמר ליה [לו]: הרי העלם טומאה בידו, ולכן חייב על כך. ודוחים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], הרי העלם מקדש בידו, ולכן פטור!

אמר רב אשי: חזינן [רואים אנו], אי [אם] משום הטומאה קא פריש [הוא פורש] כשנודע לו — הרי נמצא שהעלם טומאה היה בידו וחייב, אי [אם] משום המקדש קא פריש [הוא פורש] כשנודע לו — הרי העלם מקדש בידו ופטור. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: זו אינה ראיה, כלום פריש [פורש] הוא ממקדש אלא משום שנודע לו גם על הטומאה, שאם לא כן מדוע יפרוש מן המקדש? ולהיפך, כלום פריש [פורש] הוא מפני הטומאה אלא משום שנכנס למקדש! אלא לא שנא [אין זה שונה], ובאופן כזה אין להוכיח.

א ועוד נושא אחד הקשור לידיעות הטומאה. תנו רבנן [שנו חכמים]: היו שני שבילין במקום מסויים, אחד מהם היה טמא, כגון שהיה מת קבור בו, ואחד היה טהור, ולא היה ברור איזה מהשבילים הטמא, והלך אדם בשביל הראשון ולא נכנס למקדש, ואחר כך הלך בשביל השני, ושכח שהוא טמא ונכנס למקדש — הרי זה חייב קרבן, שוודאי נטמא באחד השבילים, ונכנס למקדש בטומאה.

ומקרה אחר: הלך בשביל ראשון ונכנס למקדש, ואחר כך הזה מי חטאת להיטהר מספק טומאת המת, ולאחר שבעה ימים שנה והיזה, כדין המיטהר, וטבל. ואחר כך הלך בשני ונכנס למקדש — הרי זה חייב קרבן משום כניסה למקדש בטומאה, שהרי אחד השבילים טמא בודאי, והלוא נכנס למקדש לאחר שהיה באחד מהם. ר' שמעון פוטר בזה, משום שבשתי הפעמים שנכנס לא היתה ודאות שהוא טמא, שהרי לאחר הפעם הראשונה נטהר. ור' שמעון בן יהודה פוטר בכולן משום ר' שמעון.

ושואלים: בכולן פטור,