ואי [ואם] בעם הארץ מדובר, שאינו יודע שאסור לבוא על אשתו סמוך לזמן וסתה, וגם אינו יודע שאסור לו לפרוש מיד במקרה שנטמאה בזמן תשמיש, אם כן אידי ואידי [זה וזה] כניסתו ויציאתו נחשבות שגגה אחת, כיון שלא נודע לו שעבר עבירה קודם שעבר את העבירה השניה, והרי זה כמי שאכל שני זיתי חלב בהעלם (חוסר ידיעה) אחד הוא, שאינו חייב אלא קרבן חטאת אחד. שהרי אף כאן, הגם שהיו שני מעשים המחייבים חטאת (כניסה ויציאה), הלוא היה זה רק העלם אחד של איסור נדה!

ואלא צריך לומר שמדובר בשאין סמוך לוסתה, ולא היה כלל לבועל לחשוש שמא תראה דם, ובמאן [ובמי] מדובר? אילימא [אם תאמר] בתלמיד חכם — ולא על חדא [אחת] מהן לא מיחייב [מתחייב] חטאת, שכן על הכניסה (הביאה) עצמה — אנוס הוא, על הפרישה לאחר שנודע לו — מזיד הוא! אי [אם] בעם הארץ, חדא [אחת] הוא דמיחייב [שמתחייב] בשגגה, על הפרישה!

הדר [חזר] ואמר רבא: לעולם מדובר שהיתה הביאה בסמוך לוסתה, ובתלמיד חכם, אלא שהוא תלמיד חכם לענין הלכה זו שיודע שאסור לבוא אל אשה סמוך לוסתה, אלא ששגג במה שחשב שיספיק לבעול קודם לכן, ומשנודע לו שנטמאה — מתחייב קרבן על שגגתו בכניסה, ואין תלמיד חכם לזו, שאינו יודע שאסור לו לפרוש מיד מאשה שנטמאה בשעת תשמיש. והואיל ונודע לו קודם לפרישתו שעבר עבירה בכניסתו — אין זה העלם אחד, והרי הוא מתחייב בנפרד על שגגתו השניה.

אמר רבא: ותרוייהו תנינהו [ושני הדברים שנינו אותם] שחייב עליהם חטאת, לענין כניסה תנינא [שנינו], ולענין פרישה תנינא [שנינו]. והוא מפרט: פרישה תנינא [שנינו], דקתני [ששנה] במשנתנו: היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו תוך כדי תשמיש "נטמאתי" ופירש מיד — חייב;

כניסה תנינא [שנינו] במסכת נדה: נמצא כתם דם על שלו על מטלית שהוא מקנח בה לאחר תשמיש, הרי זה ברור שדם זה בא מן האשה בשעה ששימש עימה, ולכן שניהם טמאין וחייבין בקרבן. מאי לאו [האם אין] מדובר פה שבא עליה בסמוך לוסתה, וחייב חטאת על הכניסה על הביאה סמוך לוסתה?

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנא לרבא: לעולם אימא [אומר] לך שמדובר בשלא סמוך לווסתה, וחייב חטאת על הפרישה, שאמרה לו בשעת תשמיש שנטמאה, ופרש ממנה מיד, ולא המתין. וכי תימא [ואם תאמר]: פרישה למה לי לחזור ולשנות? הא תנא ליה [הרי כבר שנה אותה] במשנתנו! יש להסביר: הא איצטריך לאשמועינן [דבר זה הוצרך להשמיענו] את המשכה של אותה משנה, שאם נמצא כתם הדם על המטלית שלה — טמאים הם רק בספק, שמא בא הדם רק לאחר הביאה, ופטורין מן הקרבן. ואיידי דבעי מיתנא [ומתוך שהיה צריך לשנות] את המקרה שנמצא על שלה, תנא נמי [שנה גם כן] נמצא על שלו, למרות שאין בו חידוש.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אדא: מי מצית לאוקמה [האם יכול אתה להעמיד אותה] את המשנה ההיא בשלא סמוך לוסתה וחייב על הפרישה? והא [והרי] "נמצא" קתני [הוא שונה], ו"נמצא" לבתר הכי [לאחר מכן] משמע, שלאחר שפרש מן האשה נתברר לו שהיתה נדה, ואי [ואם] מדובר שחייב על הפרישה, הלוא מעיקרא כי פריש ליה [מתחילה כאשר פרש לו], מעיקרא הויא [עוד קודם לכן היתה לו] ידיעה, שהרי בפירוש אמרה לו שנטמאה, ומה שייך כאן ענין מציאת הדם על המטלית?

אמר ליה [לו] רבא לרב אדא: ציית מאי דקאמר [הקשב למה שאומר] רבך (רבינא) שיפה הוכיח לך. אמר לו: היכי מצית [כיצד יכול אני להקשיב] ולקבל את הסברו? דתניא עלה [ששנויה ברייתא עליה] על משנה זו בענין "נמצא על שלו": זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה; ואם איתא [יש, נכון כדבריך] שמדובר במשנה זו על כניסה, הרי מצות לא תעשה היא שלא לבוא אל אשה בנידתה!

אמר ליה [לו]: אי תניתא [אם שנית] ברייתא זו אין לשונה מדוייקת, לפי שחסר בה הדבר, ותני הכי [ושנה כך]: כאשר נמצא על שלו זו היא מצות לא תעשה שבנדה שחייבין עליה. ויש מקרה נוסף: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד — חייב, זו היא מצות עשה שבנדה כו'.

א ושבים לדון בדברי המשנה. אמר מר [החכם]: פירש מיד מן האשה שנטמאה — חייב. ושואלים: אם כן היכי עביד [כיצד יעשה למעשה]? אמר רב הונא משמיה [משמו] של רבא: נועץ עשר צפרניו בקרקע כלומר, מתאפק ביותר ואינו עושה דבר עד שימות האבר, כלומר, עד שלא יהיה קשה יותר, ורק אז פורש ממנה, וטוביה [וטוב לו] שיעשה כך.

אמר רבא: זאת אומרת מדברים אלו יש ללמוד שהמשמש באבר מת באיסורי עריות — פטור, דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך לומר] שחייב, הכא מאי טעמא [כאן, במשנתנו, מה טעם] פטור אם ימתין ורק אז יפרוש — משום שאנוס הוא, במה שהאשה נטמאה, ולא משום שהוא פורש באבר מת (שהרי המשמש מת מתחייב). ואולם אי [אם] אנוס הוא, כי [כאשר] פירש מיד ובאיבר קשה נמי ניפטר [גם כן שייפטר] מאותה סיבה, הלוא אנוס הוא!

ודוחים, אמר ליה [לו] אביי: לעולם אימא [אומר ] לך כי המשמש מת בעריות חייב, והכא מאי טעמא [וכאן מה הטעם] פטור — משום שאנוס הוא. והא [וזה] שאמרת והקשית: כי פריש [כאשר הוא פורש] מיד אמאי [מדוע] חייב? משום שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת באבר מת, ופירש בהנאה מרובה.

אמר ליה [לו] רבה בר חנן לאביי: אם כן לשיטתך, מצינו (מצאנו) הפרש בהלכה בין דרך ארוכה וקצרה בנדה, שיציאתו באופן אחד (במהירות) עבירה היא, ויציאתו באופן אחר אינה עבירה,