חספניתא [פצעים]. ואם לא עשה כן ונעשו בגופו פצעים מאי תקנתיה [מה תקנתו] — לימשי טובא במיא דסילקא [שירחץ הרבה במי תרדים].

א שנינו במשנה שאם לא שחק את הכמון מערב שבת שוחקו בשינוי בשבת. תנו רבנן [שנו חכמים]: דברים שאין עושין למילה בשבת — עושין לה ביום טוב. וכגון: שוחקין לה (לצורכה) כמון, וטורפין (מערבים) לה יין ושמן.

אמר ליה [לו]: אביי לרב יוסף: מאי שנא [במה שונה] כמון שמותר לשוחקו ביום טוב — משום דחזי [שהוא ראוי] לקדרה לבישול. ואולם אם משתמשים אנו בטעם זה, הלא יין ושמן טרופים חזי נמי [ראויים גם כן] בשבת לחולה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת. אמר ר' שמעון בן אלעזר משום (בשם) ר' מאיר: אף טורפין יין ושמן בשבת.

ואמר ר' שמעון בן אלעזר: מעשה היה ופעם אחת חש ר' מאיר במעיו בשבת, ובקשנו לטרוף לו יין ושמן לרפואה ולא הנחנו. אמרנו לו: וכי דבריך יבטלו בחייך?! שהרי אתה מתיר לטרוף לחולה. אמר לנו: אף על פי שאני אומר כך וחבירי אומרים כך, ואין אני חוזר בי מדברי, מכל מקום — מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חבירי ולעשות מעשה כדעתי. ומכאן נסיק: הוא ניהו [זה] שמחמיר אנפשיה [על עצמו], אבל לכולי עלמא — שרי [לכל העולם — מותר]!

ומתרצים, שיש לחלק בין הדברים: התם [שם] לצורך רפואה — לא בעי ליכא [אין צריך טריפה יפה], ואילו הכא [כאן] במילה בעי ליכא [צריך טריפה יפה]. ושואלים: הכא נמי ניעביד [כאן גם כן נעשה, נטרוף] ואולם לא לילך [נטרוף יפה]! ומשיבים: אמנם כן עושים, והיינו דקתני [זהו ששנינו]: נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, שהכוונה היא שמותר לו לערבם, אבל אינו טורפם היטב.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בעבודת יום טוב: אין מסננין את החרדל במסננת שלו, ואין ממתקין אותו בגחלת. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי שנא מהא דתנן [במה שונה דבר זה מזה ששנינו במשנה]: נותנים בשבת ביצה במסננת של חרדל כדי שתסתנן?

אמר ליה [לו] רב יוסף: יש לחלק בין הדברים ולומר כי התם [שם] — לא מיחזי [אינו נראה] כבורר, ואילו הכא [כאן] — מיחזי [נראה] כבורר. שכן הביצה אינה מסתננת ממש ואין מתבררים חלקים ממנה בתוך המסננת כמו החרדל.

מקודם שנינו שאין ממתקין אותו, את החרדל, בגחלת. ושואלי ם: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ממתקין אותו בגחלת! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], וניתן לחלק ולומר כי כאן שהתירו — מדובר בגחלת של מתכת, שאין בכיבויה איסור מן התורה, ואילו כאן שנאסר הדבר — הרי זה בגחלת של עץ.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי שנא מבישרא אגומרי [במה שונה החרדל מבשר שמניחים על גחלים] שמותר אף אם הגחלים כבו על ידי הדם הנוטף מן הכבש! אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: אין הדברים דומים, שכן התם [שם] — לא [אי] אפשר לעשות זאת בדרך אחרת, ואולם הכא [כאן] בחרדל — אפשר לעשות זאת בדרך אחרת.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מהו הדין האם מותר לגבן גבינה ביום טוב? אמר ליה [לו]: אסור. ושאל אביי: מאי שנא [במה שונה] הדבר מלישה של פת המותרת ביום טוב? אמר ליה [לו] רב יוסף: התם [שם] — לא (אי) אפשר שיהא הלחם מאתמול טוב כל כך ולכן מותו ללושו אף בו ביום, ואולם הכא [כאן] בגבינה מאתמול — אפשר.

והקשה לו: והא אמרי נהרדעי [והרי אמרו חכמי נהרדעא] שגבינה בת יומא [יום] מעליא [מעולה היא], ומדוע אין עושים אותה בו ביום? ענה לו, הכי קאמרי [כך אמרו]: שאפילו גבינה בת יומא [יום] מעליא [מעולה היא], ואולם גבינה ששהתה זמן מרובה טובה יותר. ומשום כך לא התירו לגבן, שאין זה מצורכי יום טוב.

ג שנינו במשנה שאין עושין לה למילה חלוק (כעין כיס לתחבושת) בשבת. אמר אביי, כך אמרה לי אם (אומנתי): האי חלוק [חלוק זה] ששמים כתחבושת על המילה דינוקא [של תינוק], לפניה לסיטרא לעילאי, דילמא מידביק גרדא מיניה, ואתי [ישים אותו מצידו העליון ואת החוטים מלמטה, שמא ידבק חוט ממנו במילה, ויבוא התינוק] לידי מצב בו יחתוך החוט את בשרו וייהפך לכרות שפכה. ומסופר כי אימיה [אומנתו] של אביי עבדא כיסתתא לפלגא [היתה עושה כעין כיס למחצית, לאמצע] כדי שלא תבוא המילה במגע עם שפת הבגד המלאה בחוטים. אמר אביי: האי ינוקא דלית ליה [תינוק זה שאין לו] חלוק למילתו — לייתי בליתא דאית ליה שיפתא, וליכרכיה לשיפתא לתתאי, ועייף ליה לעילאי [שיביא בגד בלוי שיש לו אימרה, ויכרוך את אימרתו מלמטה, ויקפל אותה מלמעלה], שלא ידבקו בפצע חלקי חוטים מן הבלאי.

ועוד אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): האי ינוקא דלא ידיע מפקתיה [תינוק זה שאין יודעים יציאתו, מקום פי הטבעת שלו] שהעור מכסה אותה — לשייפיה מישחא ולוקמיה להדי יומא, והיכא דזיג ליקרעיה בשערתא [שימרחוהו בשמן ושיעמידוהו מול אור היום, ובמקום שרואים שהוא שקוף שיקרעו באמצעות שעורה] שתי וערב, אבל בכלי מתכות — לא יעשה זאת, משום דזריף [שגורם לדלקת ונפיחות]. ועוד אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): האי ינוקא דלא מייץ [תינוק זה שאיננו יונק] — הרי זה כיון שמיקר דקר פומיה [שקירר את פיו] ואינו יכול לינוק. ומאי תקנתיה [מה תקנתו] — ליתו כסא גומרי, ולינקטיה ליה להדי פומיה, דחיים פומיה ומייץ [שיביאו כוס של גחלים, וישימו אותה ליד פיו שיתחמם פיו ויינק]. ועוד אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): האי ינוקא דלא מנשתיה [תינוק זה שאיננו יכול להטיל מים] — לינפפיה בנפוותא ומנשתיה [שיכניסו אותו בנפה וינערו אותו בה ויוכל להטיל מים].

ועוד אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): האי ינוקא דלא מעוי [תינוק זה שאינו נושם] — ליתו סליתא דאימיה ולישרקיה עילויה, ומעוי [יביאו את שיליית אמו, וישימו עליו, וינשום]. ועוד אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): האי ינוקא דקטין [תינוק זה שהוא קטן מידי], לייתו לסילתא דאימיה, ולישרקיה עילויה מקוטנא לאולמא [שיביאו את שיליית אמו וישפשפנה בו מצידה הקצר לצידה הרחב]. ואי אלים [ואם חזק, גדול הוא מדי] — יעשה כן מאולמא לקוטנא [מן הצד הרחב אל הצד הקצר]. ועוד אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): האי ינוקא דסומק [תינוק זה שהוא אדום] — הרי זה משום דאכתי [שעדיין] לא איבלע ביה דמא [נבלע בו הדם], ותקנתו: ליתרחו ליה [ימתינו לו] עד דאיבלע ביה דמא, ולימהלוה [שיבלע בו הדם, וימולו אותו]. וכן בתינוק שהוא ירוק (חיור) ואכתי לא נפל ביה דמיה [ועדיין לא נכנס בו דמו] — ליתרחו [שימתינו] עד דנפל ביה דמיה, ולימהלוה [שיבא בו דמו, וימולו אותו].

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' נתן: פעם אחת הלכתי לכרכי הים, ובאת (באה) אשה אחת לפני אחר שמלה את בנה הראשון ומת, וכן את השני ומת, ומשחששה למול את השלישי שמא ימות אף הוא, הביאתו לפני, וראיתיו שהוא אדום. אמרתי לה: המתיני עד שיבלע בו דמו, המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו וחיה, והיו קורין לאותו התינוק "נתן הבבלי" על שמי.

ועוד סיפר ר' נתן: שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאת (באה) אשה אחת לפני אחר שמלה את בנה הראשון ומת, וכן את השני ומת, ומשחששה למול את השלישי הביאתו לפני, וראיתיו שהוא ירוק. הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית, כלומר, שהיה מחוסר דם. אמרתי לה: המתיני לו עד שיפול בו דמו, והמתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין שמו "נתן הבבלי" על שמי.