קרבן עולה ויורד ניתי [יביא] על עוון כזה, מידי דהוה [כמו שהוא] מביא קרבן כזה על שמיעת קול שאדם נשבע לשקר (בשגגה) שאין הוא יודע עדות לחבירו ("ושמע קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד" ויקרא ה, א), ועל ביטוי שפתים שבועת שקר סתם ("נפש כי תשבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב", ויקרא ה, ד), האמורים באותה פרשה, למרות שאין בהם עונש כרת במזיד!

ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בענין זה: "או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה" (ויקרא ה, ג), שבאה המלה "בה" למעוטי [למעט] תרומה, ללמדנו שרק בעבירה זו (טומאת מקדש וקדשיו) מתחייב בקרבן זה, ולא על אכילת תרומה בטומאה, שאינו צריך להביא על טומאתה בשוגג קרבן עולה ויורד.

ושואלים: אימא [אמור] כי "בה" בא למעוטי [למעט] דווקא טומאת מקדש, ולצד ההפוך, לומר דלא סגי ליה [שאין די לו] לחוטא בקרבן עולה ויורד כדי לכפר עליה, מפני חומרתה, עד דמייתי [שהוא מביא] קרבן חטאת קבוע, ואף העני חייב להביא כבשה ולא פחות מכך!

בענין זה קרי [קרא] רבא עליה [על] רבי את הכינוי "דולה מים מבורות עמוקים", משום שמצא הסבר לדבר מתוך עיון מעמיק בכתובים.

דתניא [ששנויה ברייתא] על הפסוק "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה" (ויקרא ה, ב), רבי אומר: אקרא אני בפסוק זה "חיה" בלבד, "בהמה" למה נאמרה? והרי בהמה היא בכלל חיה! אלא ביטוי יתר זה בא ללמדנו, נאמר כאן "בהמה טמאה" ונאמר להלן במי שאוכל במזיד מבשר קדשים כשהוא טמא "בהמה טמאה", ("ונפש כי תגע בכל טמא... או בבהמה טמאה... ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", ויקרא ז, כא), מה להלן מפורש שהכתוב מדבר בטומאת בשר קודש — אף כאן הכוונה היא לטומאת בשר קודש, למרות שאין הדבר מפורש בכתוב.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] מקור לחיוב קרבן עולה ויורד שבפרשה ככזו לטומאת קודש, טומאת מקדש שאדם נכנס למקדש כשהוא טמא, מנלן [מניין לנו] שגם היא בכלל חיוב זה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בענין אשה הטמאה לאחר לידתה: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא" (ויקרא יב, ד) ובפסוק זה איתקש [הוקש] מקדש לקודש לדיני טומאה.

ומקשים: אי הכי [אם כן] שעל אותו פסוק האמור ביולדת אנו מסתמכים, תרומה נמי [גם כן] נחייב עליה קרבן עולה ויורד, שהרי אמר מר [החכם] במדרש ההלכה על אותו פסוק: "בכל קדש לא תגע" — לרבות את התרומה!

ומשיבים: הא מיעט רחמנא [הרי מיעטה כאן התורה] תרומה מקרבן עולה ויורד, במלה "בה". ומקשים: ואימא [ואמור] ש"בה" בא למעוטי [למעט] טומאת מקדש ולא תרומה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי טומאת מקדש לא ממעטינן [אין אנו ממעטים] שכן היא בעונש כרת כמותה כמו טומאת קודש, ואילו אכילת תרומה טמאה היא בעונש מיתה.

ודוחים: אדרבה [להיפך], טומאת תרומה לא ממעטינן [אין אנו ממעטים], שהיא דומה יותר לטומאת קודש, שכן מתחייבים בה מיתה על ידי אכילה, כמותה, ואילו טומאת מקדש חיובה היא בכניסה למקדש! ואם כן עדיין לא מצאנו מקור לחיוב קרבן עולה ויורד על טומאת מקדש.

אלא אמר רבא, מכאן יש ללמוד: שלש כריתות שנאמרו בתורה לענין טומאה בקרבן שלמים, למה נאמרו? אחת לכלל ואחת לפרט, כלומר, במקום אחד נאמר הדבר בדרך כלל לגבי כל הקדשים ("...כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני...", ויקרא כב, ג), ובמקום אחר נאמר הדבר בצורה מפורשת לגבי שלמים ("והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה...", ויקרא ז, כ), ולפי כללי מדרש ההלכה, שדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא רק על עצמו לימד אלא על הכלל כולו, יש ללמוד שכרת זה חל לא רק על קרבן שלמים, אלא על כלל הקרבנות הנאכלים. וכרת אחת נוספת שנאמרה לגבי טומאת שלמים ("ונפש כי תגע בכל טמא... ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה...", ויקרא ז, כא) ואין בה צורך לעניינה, באה ללמדנו על טומאה הכתובה במקום אחר בתורה בסתם, בענין חיוב קרבן עולה ויורד, ואיני יודע מה היא —

הוי אומר: זו טומאת בשר קודש, כגון בשר שלמים. ואם אינו ענין לטומאת קודש, דנפקא ליה [שהרי יצאה לו נלמדה] כבר מדבריו של רבי, כמובא בברייתא לעיל, תנהו ענין לטומאת מקדש, לומר שגם היא בכלל קרבן עולה ויורד.

ומקשים: והאי מיבעי ליה [ואולם כתוב נוסף זה נצרך לו] לכ דרשת ר' אבהו, שאמר ר' אבהו: שלש כריתות שנאמרו בשלמים למה? אחת לכלל ואחת לפרט כפי שאמר רבא לעיל, ואחת לדברים שאינן נאכלין, כגון לבונה וקטורת, שאף על אכילתן בטומאה חייבים כרת.

ולדעת ר' שמעון שאמר: דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן כרת משום טומאה — לאיתויי [להביא, לרבות] חטאת הפנימית (כגון פר ושעיר של יום הכיפורים, שדמם נזרק בפנים, בהיכל), לומר שאף על אכילתה בטומאה חייבים כרת, דסלקא דעתך אמינא [שכן יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר ר' שמעון: כל שאינו קרב על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו כרת משום פיגול (אם עשה אחת מעבודותיו על מנת לאוכלו או להקריבו לאחר זמנו) — משום טומאה נמי [גם כן] לא יהיו חייבים עליו, קא משמע לן דמיחייב [הריהו משמיע לנו שהוא מתחייב]! ואם כן, יש לדחות ראיה זו.

אלא אמרי נהרדעי משמיה [אומרים חכמי נהרדעא משמו] של רבא: אין מדובר בשלוש כריתות האמורות בשלמים, שהן נצרכות לכמו שדרש ר' אבהו. אלא כך יש לומר: שלש טומאות האמורות בשלמים, באותם פסוקים שנזכר בהם עונש הכרת, למה? אחת לכלל ואחת לפרט, ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם בפרשת קרבן עולה ויורד ואיני יודע מה היא —

הוי אומר טומאת קודש. ואם אינו ענין לטומאת קודש, דנפקא ליה [שהרי היא יוצאת לו, נלמדת] מדברי רבי — תנהו ענין לטומאת מקדש.

ומקשים: והאי נמי מיבעי ליה [והרי זה גם כן נצרך לו], איידי דבעי למכתב [מתוך שהוא צריך לכתוב] כרת לכ דרשת ר' אבהו — כתב בענין זה נמי [גם כן] טמאות, דלא סגי לה בלאו הכי [שהרי אין די לה בלא כך], להודיענו על מה הוא חייב כרת!

אלא אמר רבא: ההלכה שקרבן עולה ויורד בא על טומאת מקדש אתיא [באה, נלמדת] בגזירה שווה "טומאתו" "טומאתו", כתיב הכא [נאמר כאן] בפרשת קרבן עולה ויורד "לכל טומאתו" ("או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו", ויקרא ה, ג),