א גמרא שנינו במשנה שקורעים את בגדיו של הלוקה בבית הדין. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] — משום "נקלה", שהרי נאמר על הלוקה "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג), ואף קריעת בגדיו היא מענין קלונו.

ועל מה ששנינו במשנה שמכים אותו ברצועה של עגל, מביאים מה שאמר רב ששת משום (בשם) ר' אלעזר בן עזריה: מנין לרצועה שמלקים בה את הלוקים בבית דין שהיא מעור של עגל — דכתיב [שנאמר] "ארבעים יכנו" (שם), וסמיך ליה [וסמוך לו] "לא תחסם שור בדישו" (דברים כה, ד), לרמז שמלקים אותו בדבר הנעשה מעור שור. כיון שהוזכרה דרשת סמוכים של ר' אלעזר בן עזריה שהביא רב ששת, מביאים דרשות דומות נוספות שאמרן רב ששת בשם ר' אלעזר בן עזריה.

ואמר רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה: מנין ליבמה שנפלה לייבום לפני יבם מוכה שחין, שאין חוסמין אותה כלומר, אין מכריחים אותה להתייבם — דכתיב [שנאמר] "לא תחסם שור בדישו" (דברים כה, ד), וסמיך ליה [וסמוך לו] "כי ישבו אחים יחדו" וגו' (דברים כה, ה) המדבר בדיני יבום.

ועוד אמר רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדים הריהו כאילו עובד עבודה זרה, דכתיב [שנאמר] "אלהי מסכה לא תעשה לך" (שמות לד, יז), וסמיך ליה [וסמוך לו] "את חג המצות תשמר" (שמות לד, יח).

ועוד אמר רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה: כל המספר לשון הרע, וכל המקבל (מאמין) בלשון הרע, וכל המעיד עדות שקר — ראוי להשליכו לכלבים, דכתיב [שנאמר] "לכלב תשלכון אתו" (שמות כב, ל), וסמיך ליה [וסמוך לו] מיד "לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" (שמות כג, א), ומסבירים שכתוב זה כולל בתוכו בנוסף לעדות שקר ("עד חמס"), ולמקבל לשון הרע ("לא תשא"), גם איסור סיפור לשון הרע, שכן קרי ביה נמי [קרא בו גם כן] "לא תשיא" כלומר, לא תגרום לאחר להאמין בשמועת שוא.

ב שנינו במשנה: ושתי רצועות עולות ויורדות בה. תנא [שנה החכם]: ורצועות של חמור דוקא. כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא [כמו שדרש גלילי אחד לפני רב חסדא]: נאמר "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג), אמר הקדוש ברוך הוא: יבא מי שמכיר אבוס בעליו, שור וחמור, ויפרע במלקות (ברצועה העשויה מעורו) ממי שאינו מכיר אבוס בעליו וחוטא.

ועוד שנינו במשנה שידה של רצועה טפח ואורכה כדי שתגיע לפי (לקצה) כריסו. אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] כל חד וחד לפום גביה עבדינן ליה [אחד ואחד לפי גבו עושים לו] רצועה, שהרי אין האנשים שווים, וצריכים שתהיה רצועה מתאימה לגודל הגב. אמר ליה [לו] רבא: אם כן נפיש להו [ירבו להם] רצועות טובא [הרבה] בבית דין! אלא אמר רבא: אבקתא אית ליה [לולאות יש בו], כי בעי מיקטר ביה [כאשר צריך קושר בהן], כי בעי מרפה בה [כאשר צריך מרפה אותן], כך שהרצועה יכולה להתארך ולהתקצר לפי גודלו של האיש הלוקה.

ג שנינו שמלקין אותו שליש מהמלקות מלפניו ושני שלישים מהמלקות מאחוריו. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב כהנא: שאמר קרא [הכתוב] "והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר" (דברים כה, ב) כלומר: מכה אותו כדי רשעה אחת מלפניו, שתי רשעיות מאחריו.

ועוד שנינו שאין מלקין אותו כשהוא יושב אלא כשהוא מוטה, שנאמר "והפילו השופט" (דברים כה, ב). ותחילה מביאים בענין זה מה שאמר רב חסדא אמר ר' יוחנן: מנין לרצועה שהיא מוכפלת — שנאמר "והפילו", שאנו מפרשים כמו בארמית, משורש עיף=כפול. ושואלים: והא מיבעי ליה לגופיה [והרי צריך אותה לגופו] כמו שדרשנו במשנתנו, שיהיה מוטה! ומשיבים: אם כן לכתוב קרא [שיכתוב המקרא] "יטיהו", מאי [מה לשון] "הפילו" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים], גם לענין המוכה שיהא מוטה, וגם רמז לרצועה.

ד שנינו במשנה שהמכה מכה בידו אחת ובכל כוחו. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מעמידין חזנין (שמשים) למלקות אלא מי שהם חסירי כח ויתירי מדע מרובים בידיעה, בעלי תורה. ר' יהודה אומר: אפילו חסירי מדע ויתירי כח.

אמר רבא: כוותיה [כשיטתו של] ר' יהודה מסתברא [מסתבר], דכתיב [שנאמר] "ארבעים יכנו לא יוסיף... פן יוסיף להכותו" (דברים כ״ה:ג׳, בד), אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמדובר פה גם באנשים שהם חסירי מדע — היינו [זהו] שצריך לאזהורי [להזהיר] שלא יכה יותר, שהרי האיש אינו יודע כלל בהלכה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר דווקא ביתירי מדע — מי צריך לאזהורי [האם צריך להזהיר] אותם כל כך? ומכאן משמע שאפשר לקחת גם אדם שאיננו יודע. ורבנן [וחכמים] אומרים: אין מכאן ראיה, שכן אין מזרזין אלא למזרז, ולכן נאמרה אזהרה זו לאנשים הבקיאים ומדקדקים במצוות.

ובפרטי ענין זה תנא [שנה החכם]: כשהוא המלקה מגביה את הרצועה על מנת להלקות — מגביה אותה בשתי ידיו, וכשהוא מכה — מכה בידו אחת בלבד, כי היכי דליתא מדידיה [כדי שתגיע המכה משלו, ממנו, במכה מכוונת].

ה שנינו במשנה והקורא קורא "אם לא תשמור" וכו' ועוד פסוקים. תנו רבנן [שנו חכמים]: הגדול שבדיינין קורא את הפסוקים הללו, השני מונה את מספר המלקות, והשלישי אומר לחזן: "הכהו"! בזמן שמכה מרובה — מאריך הקורא בקריאה, בזמן שמכה מועטת — מקצר, גומר אותה מהר יותר, כדי שתיגמר הקריאה יחד עם גמר המלקות. ושואלים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו] שחוזר לתחלת המקרא, משמע שאפשר לקרוא כמה פעמים! ומשיבים: מצוה לצמצם (לדייק) שיהיו המלקות נגמרות יחד עם הקריאה, ורק אי [אם] לא צמצם וקרא מהר יותר — חוזר לתחלת המקרא. ומביאים עוד דבר שדרשו חכמים במנין המלקות.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה" (דברים כה, ג), אין לי שאסור להוסיף אלא מכה רבה, מכה מועטת מנין? תלמוד לומר "לא יוסיף" כלל. ושואלים: אם כן, מה תלמוד לומר "מכה רבה" — כוונתו: לימד על הראשונות שהן מכה רבה, ואותן ראוי להכותו בכל כוחו.

ו שנינו במשנה: נתקלקל בין בריעי בין במים — פטור, ר' יהודה אומר: האיש בריעי והאשה במים. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אחד האיש ואחד האשה, אם נתקלקלו — בריעי דווקא הם נפטרים ולא במים, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: האיש בריעי, והאשה אפילו במים. וחכמים אומרים: אחד האיש ואחד האשה — בין בריעי בין במים.

ומתקשים במה שהובא בשם ר' יהודה: והתניא [והרי שנויה ברייתא אחרת], ר' יהודה אומר: אחד האיש ואחד האשה — בריעי, ומשמע שגם אשה ברעי דווקא ולא במים! אמר רב נחמן בר יצחק: אין זו סתירה, אלא כוונת ברייתא זו היא שלשיטת ר' יהודה שניהם שוין בריעי שבזה הם נפטרים, אבל יתירה אשה שנפטרת גם במים.

ובענין זה מביאים מה שאמר שמואל: כפתוהו להכותו, ורץ (ברח) מבית דין — פטור. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: קלה כלומר, אם נקלה, נתקלקל ברעי, בין במכה הראשונה בין בשניה — פוטרין אותו. אבל אם נפסקה רצועה תוך כדי ההכאה במכה השניה — פוטרין אותו, אבל בראשונה — אין פוטרין אותו. ויש לשאול: אמאי [מדוע] אין פוטרים אותו בראשונה? להוי [שיהיה זה] כרץ וברח מבית דין, וייפטר! ומשיבים: התם [שם] רץ וברח מבית הדין, ולכן אין מחזירים אותו עוד, אבל הכא [כאן] לא רץ, ולכן אינו נפטר בלי מלקות כלל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אמדוהו לכשילקה קלה, שאם ילקוהו יהיה לו הקלון של ריעי — פוטרין אותו, שאין פוסקים לו לכתחילה דבר שיהיה לו בו קלון יתר. אם אמדוהו שלכשיצא מבית דין לאחר שילקה קלה — מלקין אותו. ולא עוד אלא, אפילו קלה בתחלה לפני שהתחילו להכותו — מלקין אותו שנאמר "והכהו... ונקלה", שבתוך כדי מלקות נקלה, ולא שלקה כבר בבית דין.

ז משנה כל חייבי כריתות שלקו — נפטרו ידי כריתתם, שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, גד) כוונתו: כשלקה הרי הוא כאחיך, שנמחל עוונו, והריהו כאחיך — אדם כשר כמותך. אלו דברי ר' חנניה בן גמליאל.

ואמר ר' חנניה בן גמליאל: מה אם העובר עבירה אחת נוטל נפשו עליה, שהרי בעבירה אחת יכול שתיעקר נפשו מן העולם, העושה מצוה אחת — על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו, שגדול שכר המצוות יותר מעונש העבירות. ר' שמעון אומר: ממקומו הוא למד כלומר, מאותו כתוב עצמו למדים דברים אלה, שנאמר בסוף דיני עריות שיש בהן כרת "ונכרתו הנפשות העשת" (ויקרא יח, כט), ואומר ל