אלא כך יש לפרש: בעצם כל הפסוק הזה ("לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" וכו'. דברים יב, יז) קרא יתירא [מקרא מיותר] הוא, מכדי כתיב [הלא נאמר] כבר "והבאת שם ואכלת לפני ה' אלהיך במקום" וגו' ("והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם". שם ו— ז) הרי שכבר נתפרטו באותה פרשה כל הדברים שצריך לאכול בירושלים דוקא, אם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לא תוכל לאוכלם" באופן כללי, וממילא היה בזה איסור לאו שמחייב מלקות על כל אחד ואחד מן הפרטים המפורשים כבר, מיהדר מפרש בהו רחמנא [לחזור ולפרט כל אחד בהם בתורה] למה לי?

אלא באה חזרה זו ליחודי להו לאוי [ליחד להם לאוים] לכל חד וחד [אחד ואחד] שיש איסור מיוחד נוסף בכל אחד מן הפרטים שנמנו בפסוק השני. ואנו למדים איפוא לא מקל וחומר, שהרי אין מזהירים מן הדין, אלא מיתור המקראות. ולא בא ר' שמעון אלא ללמד בדרך הקל וחומר מהו האיסור המיוחד שנוסף בכל אחד מן הפרטים.

א גופא [לגופה] של ההלכה שאמרנו, אמר רבא: זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה, לר' שמעון לוקה חמש. ושואלים: ולילקי נמי [ושילקה גם כן] משום איסור נוסף "וזר לא יאכל כי קדש הם" (שמות כט, לג)! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] איסור זה שזר לא יאכל קדש, הוא רק היכא [היכן] שלכהנים הדבר חזי [ראוי] לאכילה, הכא דלכהנים נמי לא חזי [כאן שלכהנים גם כן אינו ראוי], שהרי אסור לכל אדם לאכול מן העולה — אין בו איסור מיוחד לזר.

ושואלים: ולילקי נמי [ושילקה גם כן] משום האיסור של "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), שמן המלה "בשדה" למדנו הלכה כללית: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו ("בשדה"), כגון בשר קדשים שיצא מחוץ לקלעים, שהיא המחיצה הראויה לו לפי עניינו — הרי הוא נאסר באכילה, ויש עליו מצות לא תעשה! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים היכא דבפנים חזי [היכן שבפנים הוא ראוי] לאכילה, ואז יש איסור על אכילתו מחוץ למחיצתו. הכא [כאן בקרבן עולה], שבפנים הוא נמי לא חזי [גם כן לא ראוי] לאכילה, שהרי אין העולה ראויה לאכילת אדם — אין בו איסור אכילה לזר.

ושואלים: ולילקי נמי [ושילקה גם כן] כפי הדברים שאמר ר' אליעזר, שאמר ר' אליעזר: נאמר על הנותר מבשר ומלחם המילואים "לא יאכל כי קדש הוא" (שמות כט, לד), ל