אמרו לו: אמרת הלכה זו? אמר להו [להם]: לא. אמר רבה בלשון שבועה: האלהים! אמרה את ההלכה הזו, וכתיבא [וכתובה] הלכה זו בתורה, ותנינא [וכן שנינו] בדברי חכמים; כתיבא [כתובה] — שנאמר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב... ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ב— ד), הרי שיש כאן מצות לא תעשה שעוברים הטמאים, ומצות עשה לשלח את הטמאים. ומכל מקום הואיל והעשה קודם ללאו, ומתקיים גם בלעדיו — לוקים על הלאו, שהרי תנינא [ושנינו] במשנתנו בכלל הלוקים: הבא למקדש טמא.

ושואלים: אלא מאי טעמא קא הדר ביה [מה טעם חזר בו]? ומשיבים: משום דקשיא ליה [שהיה קשה לו] מדין אונס נערה בתולה, שחייב מן התורה לשאתה לאשה, ונאסר עליו לשלחה כל ימיו. דתניא [ששנויה ברייתא]: אונס שגירש את אשתו, אם ישראל הוא — מחזיר אותה, ואינו לוקה על מה שגירש ועבר על "לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב, כט). אם כהן הוא, שאינו יכול להחזירה, שהרי אסור לכהן לשאת גרושה — לוקה משום לאו זה, ואינו מחזיר.

ומעתה נברר: אם ישראל הוא — מחזיר ואינו לוקה, אמאי [מדוע]? הלא לא תעשה שקדמו עשה הוא, שהרי נאמרה תחילה מצות עשה "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, כט), ורק אחר כך נאמר "לא יוכל שלחה", וכיון שעבר והוציאה לילקי [שילקה] על כך! ומכאן שאין לוקים על לאו כזה.

אמר עולא בדחיית קושי זה: מצות העשה שבאונס אינה עשה שקודם ללאו, אלא היא עשה הבא אחרי הלאו ומנתק אותו, לפי שהוא בא במקרה שכבר נשא את אנוסתו וגירשה. וההוכחה לכך: ראוי היה לכאורה שלא יאמר הכתוב "לו תהיה לאשה" (דברים כב, כט) באונס, וליגמר [ושנלמד] את ההלכה הזו ממוציא שם רע על אשתו שזנתה קודם נישואיה, בקל וחומר: ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה אלא רק דיבר בפיו — אמר רחמנא [אמרה התורה] "ולו תהיה לאשה" (דברים כ"ט יט), אונס שעשה מעשה בפועל של אונס — לא כל שכן שחייב לשאתה?

אם כן למה נאמר דין זה גם באונס? אלא אם אינו ענין לפניו לעצם ההלכה שחייב לשאת אותה לאחר שנאנסה על ידו, תנהו ענין לאחריו לאחר שנשאה, לומר שאם גירש אותה לאחר מכן יחזיר. ואם כן "ולו תהיה לאשה" אינו קודם ללאו של "לא יוכל שלחה", אלא בא לתקן אותו.

ומקשים: ואכתי [ועדיין] אין זו ראיה, שהרי אונס ממוציא שם רע לא גמר [אינו יכול ללמוד], משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לשבור] את הקל וחומר, ולומר: מה למוציא שם רע שהחמיר בו הכתוב יותר מבאונס, שכן לוקה ומשלם, שלא ככלל הרגיל שאין אדם נענש בשני עונשים על אותה עבירה!

ומסבירים: אלא, כך יש לומר: לא יאמר "לו תהיה לאשה" במוציא שם רע, וליגמר [ושילמד] הלכה זו מאונס בקל וחומר: ומה אונס שאינו לוקה ומשלם, בכל זאת אמר רחמנא [אמרה התורה] "ולו תהיה לאשה", מוציא שם רע לא כל שכן? ואם כן למה נאמר "ולו תהיה לאשה" במוציא שם רע? אלא, אם אינו ענין למוציא שם רע — תנהו ענין לאונס, ואם אינו ענין לפניו שצריך לשאתה, שהרי כבר נאמר בו הדבר במפורש — תנהו ענין לאחריו, שאם נשאה וגירשה — חייב להחזירה. ואם כן אין זה לאו שקדמו עשה, ולכן אינו לוקה.

ודוחים ראיה זו: ומוציא שם רע מאונס נמי לא גמר [גם כן אינו יכול ללמוד] משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לשבור] את ההשוואה, ולומר, כפי שכבר אמרנו לעיל: מה לאונס — שכן עשה מעשה, ואילו מוציא שם רע רק דיבר!

ומציעים: אלא מכאן יש ראיה: לא יאמר "לו תהיה לאשה" במוציא שם רע, שביטוי זה מיותר לגמרי, שהרי אשתו היא, וצריך היה לומר רק שאסור לו לגרשה. אם כן למה נאמר? אם אינו ענין למוציא שם רע תנהו ענין לאונס, ואם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו. והואיל ואין העשה קודם ללאו — לכן אין לוקים עליו.

ומקשים על לימוד זה: ואימא [ואמור] כך, אם אינו ענין לפניו של מוציא שם רע, שהרי אשתו היא — תנהו ענין לאחריו דידיה [שלו], של מוציא שם רע, שגם אם עבר וגירש את אשתו ועבר על "לא יוכל לשלחה כל ימיו", שחייב לשאתה, דלא לקי [שאינו לוקה] משום שעשה זה מתקן את הלאו, ואינו קודם לו. אבל לגבי אונס — אין עשה לשאתה לאחר שגירשה, אלא קודם לכן, ואף על פי כן אינו לוקה!

ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן], ואולם אתי [בא] אונס וגמר מיניה [ולמד ממנו] שקיים בו אותו דין. ושואלים: במאי גמר מיניה [במה באיזו דרך למד ממנו]? אי [אם] בקל וחומר אי [אם] ב"מה מצינו", והרי בשתי דרכים אלה איכא למיפרך כדפרכינן [יש מקום להקשות כפי שהקשינו כבר]: מה למוציא שם רע — שכן לא עשה מעשה!

אלא אמר רבא: מנין שיש מצוה על האונס להחזיר את אנוסתו שגירשה, שהיא מנתקת את הלאו של "לא יוכל שלחה" — מייתור המלים "כל ימיו", שכל ימיו, גם לאחר שנשאה לאשה, הריהו מצווה בעמוד והחזר במקרה שגירשה, ולכן אינו לוקה. ומוסיפים: וכן, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: כל ימיו בעמוד והחזר.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, שיש לשאול על דברי ר' יוחנן: מדוע לאו שקדמו עשה לוקים עליו? והא לא דמי לאויה [והרי אין דומה לאו זה שלו] ללאו של חסימה ("לא תחסום שור בדישו". דברים כה, ד), שממנו למדים מה הם האיסורים שיש עליהם עונש מלקות, שהרי בלאו של חסימה אין מצות עשה כתובה! אמר ליה [לו] רבא: וכי משום דכתב ביה רחמנא [שכתבה בו התורה] בענין זה מצות עשה יתירא, מגרע גרע [נעשה גרוע יותר] ואין לוקים עליו?

הקשה לו רב פפא: אי הכי [אם כך], כל לאו שניתק לעשה נמי לימא [גם כן נאמר] אותו דבר: משום דכתב ביה רחמנא [שכתבה בו התורה] מצות עשה יתירא מגרע גרע [נעשה גרוע יותר] ולא ילקו עליו? אמר ליה [לו] רבא: ההוא בלאו הניתק לעשה, דין מלקות בטל מפני שמצות העשה לנתוקי לאו [לנתק את הלאו] מעונש מלקות הוא דאתא [שבאה], וכל זמן שבידו לקיים את העשה אינו לוקה על הלאו.

ושבים לדברי רבא לענין אונס, שכל ימיו הריהו מצווה בעמוד והחזר, ולכן אינו לוקה על "לא יוכל שלחה", ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח למי שאומר] שהשאלה אם לוקים על לאו שניתק לעשה תלויה בשאלה האם ביטלו ולא ביטלו את העשה, שרק אם פעל באופן שביטל את מצוות העשה שבדבר, שלא יוכל עוד לקיימה, כגון אם היה זה כהן שגירש את אנוסתו, הריהו לוקה. אבל אונס רגיל אינו לוקה משום שלא ביטל את המצוה, שהרי יכול הוא עדיין להחזירה כל ימיו.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהשאלה אם לוקה או לא תלויה בשאלה האם קיימו ולא קיימו שרק אם מקיים את העשה באופן מיידי אינו לוקה, אבל אם לא עשה זאת מיד הוא לוקה, מאי [מה] איכא למימר [מה יש לומר]? הרי מיד כשלא החזירה הריהו חייב מלקות!