מעלים (משלמים) היו הרוצחים בשגגה, הגרים בעיר המקלט, שכר ללוים הגרים באותה עיר על שהיו שוכרים מהם דירות לגור בהן, שהרי ערי מקלט ערי הלויים היו, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: לא היו מעלים להן שכר, והיו גרים שם בחינם, משום שגזירת הכתוב היא. ועוד נחלקו: רוצח שחוזר למקומו במות הכהן הגדול חוזר לאותה שררה (תפקיד ציבורי) שהיה בה לפני שגלה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: לא היה חוזר לשררה שהיה בה.

א גמרא אמר רב כהנא: מחלוקת זו בין ר' יהודה ור' מאיר, אם משלמים ללויים בעלי הבתים בעיר המקלט, היא דווקא בשש ערי המקלט המנויות בתורה במפורש, דמר סבר [שחכם זה, ר' יהודה, סבור] שמה שנאמר "ערי מקלט תהיינה לכם" (במדבר לה, יא) לרוצחים שבכם, כוונתו לקליטה בלבד, שערים אלו אמורות להוות מקלט לרוצח, אבל אין זה נותן לרוצחים זכויות נוספות בעיר עצמה, ולכן צריכים לשלם ללויים. ומר סבר [וחכם זה, ר' מאיר, סבור]: "לכם" — כוונתו לכל צרכיכם, ולכן אין צריכים לשלם ללויים. אבל בארבעים ושתים ערי הלויים הנוספות, שאף הן היו ערי מקלט — דברי הכל היו מעלין להם שכר.

אמר ליה [לו] רבא: אי אפשר לומר כן, כי הא [הרי] ודאי "לכם" — לכל צרכיכם משמע, ובוודאי שבשש ערי המקלט אין צריכים לשלם ללויים. אלא אמר רבא: כך צריך לומר, מחלוקת היא דווקא בארבעים ושתים ערי הלויים הנוספות, דמר סבר [שחכם זה, ר' יהודה, סבור] שמה שנאמר "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (מדבר לה, ו) כוונתו כי הנך [כמו ערים אלו] רק לענין קליטה, כמו שנאמר תחילה "את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח", שגם אלה קולטות. ומר סבר [וחכם זה, ר' מאיר, סבור]: "ועליהם תתנו" — כי הנך [כמו אלה] לכל ענין, מה הנך [אלה] שש ערי המקלט המפורשות ניתנו לכל צרכיכם, אף הני נמי [אלה גם כן] — לכל צרכיכם, אבל בשש ערי המקלט המפורשות — דברי הכל לא היו מעלים להן שכר.

ב שנינו במשנה מחלוקת לגבי השאלה האם הרוצח שחזר מגלותו חוזר גם לשררה שהיה בה. ובענין זה מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים] לגבי עבד עברי שמשתחרר ביובל, שנאמר בו "ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב" (ויקרא כה, מא) שיש לדורשו: למשפחתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו לענין גדולה וכבוד, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו, שנאמר "אל אחזת אבותיו", וכוונתו — כאבותיו.

וכן ברוצח הגולה לעיר מקלט הדין כן, שהרי כשהוא אומר "ישוב", ומלה זו מיותרת היא, שהרי נאמר בתחילת הדברים "ושב", אלא באה לרבות את הרוצח.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "וכן בגולה"? ומסבירים: כדתניא [כמו ששנויה ברייתא] שנאמר: "ישוב הרצח אל ארץ אחזתו" (במדבר לה, כח) — לארץ אחוזתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו בעניני גדולה, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: אף הוא הרוצח שב למה שהחזיקו אבותיו, ומנין — גמר [למד] מגזירה שווה שיבה שיבה ("ישוב" "ישוב") מהתם [משם], מעבד עברי שנאמר בו "לאחוזת אבותיו ישוב", ולדעת ר' מאיר הכוונה לחזקת אבותיו, שאף ברוצח שנאמר בו "ישוב" הדין כן.

א משנה לאחר שהביאה המשנה את רשימות הנהרגים (במסכת סנהדרין) ואת אלו הגולים, מביאה המשנה ואלו הן הלוקין מן התורה, משום שעברו על מצוות לא תעשה: הבא על אחותו, וכן הבא על אחות אביו, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנדה. אלמנה שנישאה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת וכן נתינה (מבני הגבעונים) שנישאה לישראל, בת ישראל שנישאה לנתין וכן בת ישראל שנישאה לממזר — כל אלה לוקים.

וקצת פרטים בדבר, אם היתה אשה שהיא גם אלמנה וגם גרושה, שנתאלמנה וחזרה ונישאה ונתגרשה — חייבין עליה משום שני שמות (שני כתובים, שני איסורים) שכהן גדול שנושא אותה לוקה גם משום אלמנה וגם משום גרושה. אם היתה אשה אחת גם גרושה מאדם אחד וגם חלוצה מאדם אחר — הכהן שבא עליה אינו חייב אלא משום אחת בלבד.

ועוד מן הלוקים: הטמא שאכל את הקדש, וכן הבא אל המקדש טמא, והאוכל חלב, וכן האוכל דם, ונותר מן הקרבנות, ופגול (קרבן שנפסל משום שחשבו להקריבו שלא בזמנו), והאוכל קרבן טמא.

והשוחט או מעלה קרבן על המזבח בחוץ מחוץ למקדש, והאוכל חמץ בפסח, והאוכל וכן העושה מלאכה ביום הכפורים, והמפטם את השמן שעושה שמן מבושם כעין שמן המשחה שמשחו בו את כלי המקדש, שלא לצורך קודש, והמפטם את הקטורת כדרך הקטורת שבמקדש, להדיוט, והסך בשמן המשחה, והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים.

ועוד לוקה אם אכל טבל (תבואה שלא הפרישו ממנה תרומות ומעשרות כלל) ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו שלא הפרישו ממנו מעשר מן המעשר, ומעשר שני והקדש שלא נפדו.

ובפרטי איסורי האכילה, כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? ר' שמעון אומר: אפילו אם אוכל כל שהוא חייב מלקות. וחכמים אומרים: עד שיאכל כזית, שהוא השיעור הקטן ביותר הנקרא אכילה. אמר להן ר' שמעון: אי (אין) אתם מודים לי באוכל נמלה, אף על פי שגודלה כל שהוא שהוא חייב? אמרו לו: על נמלה לוקה מפני שהיא כברייתה כלומר, הריהי יצור שלם, כפי שנבראה, והוא מה שאסרה התורה. אמר להן: אף חטה אחת כברייתה היא יחידה שלמה, ולוקה עליה.

ב גמרא על רשימת הלוקים במשנה מעירים: חייבי כריתות קא תני [שנה], שהרי הרשימה של רוב הלוקים הראשונים, כוללת דברים שיש בהם לא רק איסור לא תעשה, אלא גם נאמר בתורה שחייבים עליהם כרת, ובכל זאת לוקים על איסורים אלה. ואילו חייבי מיתות בית דין — לא קתני [שנה] ביניהם. משמע שעל איסורים אלה אין לוקים, ואם כן, מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר' עקיבא היא. דתניא [ששנויה ברייתא] שנחלקו תנאים בדבר זה: אחד חייבי כריתות, ואחד חייבי מיתות בית דין ל