אליבא [על פי שיטתו] של ר' אליעזר כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], שלדעתו ודאי בטלה כהונה, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' יהושע, ובאופן זה: מאן דאמר [מי שאומר] מתה כהונה הרי הוא סבור כר' יהושע בפשטות, ואולם גם מאן דאמר [ומי שאומר] בטלה כהונה יכול לסבור כמותו, ולומר כי עד כאן לא שמענו שקאמר [שאומר] ר' יהושע התם [שם] אלא בענין עבודתו של הכהן בבית המקדש, דכתיב [שנאמר] בה "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה" (דברים לג, יא) ודרשו: "חילו" — אפילו חללין שבו, שבדיעבד גם פועל ידיהם של חללים בהקרבת הקרבן עולה לרצון וכשר ("ופועל ידיו תרצה"), אבל הכא [כאן] לעצם מעמדו של הכהן — אפילו ר' יהושע מודה שבטלה כהונה.

א שנינו במשנה כי מי שנגמר דינו לגלות אינו יוצא כלל מעיר המקלט, ואפילו כל ישראל צריכים לו, ואפילו היה שר צבא ישראל כיואב בן צרויה. ואגב כך מביאים דברים שנאמרו לגבי יואב בענין זה. אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעיות טעה יואב באותה שעה שברח מפני שלמה, דכתיב [שנאמר] "וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח" (מלכים א ב, כח),

טעה — שאינו קולט במזבח אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו של המזבח. טעה טעות שניה — שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים, והוא תפס מזבח של שילה. אביי אומר: בהא נמי מיטעא טעה [בזה גם כן טעה] — שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר היה.

בהמשך לדבר זה מביאים מה שאמר ריש לקיש: שלש טעיות עתיד המלאך שרו של רומי לטעות, דכתיב [שנאמר] "מי זה בא מאדם חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיהו סג, א) שמדבר בדרך משל על בואו של הקב"ה לאחר הריגת שרו של אדום בבצרה: טועה שרה של רומי — שאינה קולטת אלא עיר המקלט בצר, והוא גולה לבצרה שאינה בצר. טועה — שאינה קולטת אלא רוצח בשוגג, והוא מזיד היה. טועה — שאינה קולטת אלא אדם, והוא מלאך הוא.

ב ועוד לענין הלכה שנאמרה במשנה. אמר ר' אבהו: ערי מקלט לא נתנו לקבורה, דכתיב [שנאמר] בערי הלויים "ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם" (במדבר לה, ג), והמלים "לכל חייתם" באו ללמדנו: לחיים נתנו ולא לקבורה, והלויים הגרים בערי המקלט נקברים מחוץ למגרש העיר ולא בתוכו. מיתיבי [מקשים על כך] ממה שדרשו במשנתנו, את הכתוב "שמה" (במדבר לה, כה), שהגולה לעיר המקלט שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו! ומשיבים: רוצח שאני, דגלי ביה רחמנא [רוצח שונה, שגילתה בו התורה] והורתה במיוחד לקוברו שם, אבל בני העיר אינם נקברים בעיר המקלט.

שנינו במשנה: כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו על הכתוב "וישב בה" (במדבר לה, כה) ופירשו: "בה" — ולא בתחומה! אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן שתחום העיר דינו כעיר — לקלוט, שלענין קליטה והצלה אף תחום העיר קולט, ואין גואל הדם רשאי להורגו שם. כאן שאין תחום העיר כעיר — לדור, שאינו רשאי לדור אלא רק בעיר עצמה.

ותוהים: לשם מה צריך לומר שהרוצח אינו יכול לדור בתחום העיר? תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו מטעם אחר ששנינו — שאין עושין בערי הלויים שדה של העיר מגרש (מקום פנוי) ולא מגרש שדה, לא מגרש עיר, ולא עיר מגרש. ואם כן, בתחום העיר העשוי למגרש אין רשאים כלל לעשות מקום דירה! אמר רב ששת: לא נצרכה אלא למחילות, שאם הרוצח עושה מחילה בתחום העיר וגר בה, הרי אף שאין בכך איסור מצד קלקול שדה העיר — אסור לו לעשות כן מצד גזירת הכתוב שישב בתוך העיר דווקא.

ג שנינו במשנה מחלוקת בין ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא בדבר רוצח שיצא חוץ לתחום אם רשאי או מצווה גואל הדם להורגו, ומה דינם של אנשים שאינם גואלי הדם. תנו רבנן [שנו חכמים] על הפסוק "ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ורצח גאל הדם את הרצח אין לו דם" (במדבר לה, כז) — מצוה היא ביד גואל הדם להורגו, אין שם גואל הדם לקיים מצוה זו — רשות ביד כל אדם אחר שאינו גואל הדם להורגו, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם להורגו, וכל אדם אחר חייבין עליו אם הרגו.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי הגלילי — מי כתיב [האם נאמר] בפסוק "אם רצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם"? הלוא נאמר "ורצח את הרוצח", לומר שמצוה היא. ור' עקיבא טוען: מי כתיב [האם נאמר] "ירצח" בלשון צווי? הרי נאמר רק "ורצח" שהוא כסיפור דברים.

ובענין זה מביאים מה שאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: רוצח שיצא חוץ לתחום עיר המקלט, ומצאו שם גואל הדם והרגו — הרי זה נהרג עליו. ותוהים: כמאן [כמי] אמר דבר זה? הרי זה לא כר' יוסי הגלילי שאומר שמצוה להורגו, ולא כר' עקיבא שאומר שרשות להורגו!

ומשיבים: הוא דאמר כי האי תנא [שאומר כדעת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא] ר' אליעזר אומר: נאמר "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט" (במדבר לה, יב), מה תלמוד לומר בפסוק זה? לפי שנאמר "ומצאו אותו גואל הדם... ורצח גאל הדם את הרצח" ((במדבר לה, כז) יכול ירצחנו מיד? תלמוד לומר "עד עמדו לפני העדה למשפט", משמע, שאין גואל הדם רשאי להרוג את הרוצח אלא לאחר שיצא חייב בדין, ובמקרה שלא נידון עדיין, אמר מר זוטרא בשם רב שגואל הדם נהרג עליו.

ושואלים: ור' יוסי ור' עקיבא, האי [פסוק זה] "עד עמדו לפני העדה למשפט" מאי דרשי ביה [מה דורשים הם בו]? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא [אותו פסוק נצרך להם לכמו ששנויה בברייתא], ר' עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהם עצמם ראו אחד שהרג את הנפש, שאין הם עצמם ממיתין אותו (דנים אותו למיתה), עד שיעמוד ויישפט בבית דין אחר? תלמוד לומר "עד עמדו לפני העדה למשפט", לומר: עד שיעמוד בבית דין אחר, שכיון שהם עצמם ראו את מעשה הרצח שוב אינם יכולים עוד לדון בזכותו כראוי.

תנו רבנן [שנו חכמים] נאמר "אם יצא יצא הרצח... ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם" ((במדבר לה, כו— כז), אין לי אלא שיצא במזיד, שרשאי גואל הדם להורגו, יצא בשוגג מנין? תלמוד לומר בלשון כפולה "אם יצא יצא", מכל מקום.

ושואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: וההורגו את הרוצח שיצא בשגגה, במזיד — נהרג, הרגו בשוגג — גולה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא כמאן דאמר: אמרינן [זה כשיטת מי שאומר: אומרים אנו] דברה תורה כלשון בני אדם, ולכן לשון כפולה, כגון "יצוא יצא", אינה מלמדת דבר, הא כמאן דאמר: לא אמרינן [זה כדעת מי שאומר: אין אנו אומרים] דברה תורה כלשון בני אדם, והכפילות באה לרבות גם על היוצא בשוגג, שדמו מותר.

אמר אביי: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר לפרש כאן כדעת מי שאומר] דברה תורה כלשון בני אדם, ואין מדובר גם על מי שיצא בשוגג, ומדוע — שלא יהא סופו של ההורג בשגגה חמור מתחלתו. מה תחלתו, כלומר במשפט ששופטים אותו על הרצח, אם הרג במזיד — נהרג, בשוגג — גולה. אף סופו, כשבאים לדון בהריגתו שלו, במזיד — נהרג, בשוגג — גולה.

ד תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: אב שהרג את בנו — בנו האחר נעשה לו גואל הדם והורגו. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] אין בנו נעשה לו גואל הדם. ומציעים: לימא [האם לומר] כי הא [זו] שאומרת שבנו נעשה גואל הדם להורגו היא שיטת ר' יוסי הגלילי, שאומר שמצוה היא להרוג את הרוצח, ולכן המצוה מוטלת גם על הבן. והא [וזו] האוסרת להרוג את האב כשיטת ר' עקיבא, הסבור שרשות היא?

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן], בין למאן דאמר [למי שאומר] מצוה בין למאן דאמר [למי שאומר] רשות, מי שרי [האם מותר] לבן לעשות זאת? והאמר [והרי אמר] רבה בר רב הונא, וכן תנא דבי [ושנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: לכל עבירות שבתורה, גם אם חטא האב וצריך להכותו או לקללו, אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללתו, חוץ מן המקרה שהיה האב מסית, שהרי אמרה תורה במסית "לא תחמל ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט)!

אלא יש לומר באופן אחר, לא קשיא [אינו קשה], הא [זה נאמר] בבנו, שאסור לו להיות גואל הדם להרוג את האב, והא [וזה] בבן בנו, שכיון שאין מוטלת עליו מצות כיבוד אב — יכול הוא להיות גואל הדם, ויהרוג את סבו.

ה משנה נאמר במשנה הקודמת כי כשם שהעיר קולטת את ההורג בשגגה, כך גם תחומה קולט. ומוסיפים: אילן שהוא עומד בתוך התחום של עיר המקלט, ונופו (ענפיו) נוטה חוץ לתחום העיר, או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום — הכל הולך אחר הנוף, ולפי זה דנים אם הוא בתוך או מחוץ לתחום.

ו גמרא ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו לדיני אכילת מעשר שני בתוך ירושלים: אילן שהוא עומד בתוך הפנים, בתוך ירושלים ונוטה לחוץ לחומת העיר, או עומד בחוץ ונוטה לפנים, הכלל הוא: מה שמכנגד החומה ולפנים — נחשב כלפנים, מה שמכנגד החומה ולחוץ — כלחוץ. משמע איפוא שאין הולכים באילן אחר הנוף או אחר עיקרו, אלא כל חלק ממנו לפי מיקומו ביחס לחומת העיר!

ודוחים: מעשר על ערי מקלט קא רמית [אתה משליך, מראה סתירה]? אין הדברים דומים, מעשר בחומה תלה רחמנא [תלתה התורה], והחומה בלבד היא הקובעת את תחום העיר, ערי מקלט בדירה תלה רחמנא [תלתה התורה] את דינם, ולכן הולכים אחר מה שהוא יכול לדור בו, בנופו מתדר ליה [הוא יכול לדור], בעיקרו בגזעו של עץ לא מתדר ליה [אינו יכול לדור], ולכן הולכים אחר הנוף.

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדין מעשר על דין מעשר, דתניא [ששנויה ברייתא]: בירושלים הלך אחר הנוף שהיכן שהנוף נמצא — שם נחשב מקומו של העץ, וכן בערי מקלט — הלך אחר הנוף. והרי שנינו קודם שלענין מעשר הולכים אחר החומה! אמר רב כהנא: לא קשיא [אין זה קשה], כי הא [זו] כשיטת ר' יהודה, והא [וזו] כשיטת רבנן [חכמים]. ומה היא מחלוקתם? דתניא [ששנויה ברייתא] לענין אכילת מעשר שני בירושלים, ל