בלשון עזה, דכתיב [שנאמר] "וידבר ה' אל יהושע לאמר דבר אל בני ישראל לאמר תנו לכם את ערי המקלט אשר דברתי אליכם ביד משה" (יהושע כ, א— ב)? מדוע נאמר "וידבר ה'", שהוא בלשון קשה, ולא נאמר "ויאמר", כמו בשאר המקומות שמוזכרים דברי ה' ליהושע? מפני שערי המקלט הן מצוה של התורה, ולכן יש להן תוקף מיוחד.

ושואלים: למימרא [האם לומר] שכל לשון דיבור, לשון קשה היא? ומשיבים: אין [כן], כדכתיב [כמו שנאמר] באחי יוסף "דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות" (בראשית מב, ל). ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] על הפסוק "אז נדברו יראי ה'" (מלאכי ג, טז), אין "נדברו" אלא לשון נחת, וכן הוא אומר "ידבר עמים תחתינו" (תהלים מז, ד) שמתפרש: ינהל בשקט ובנחת עמים תחתינו! ומשיבים: אין זו קושיה, "דבר" לחוד, "ידבר" לחוד, שיש להבחין בין צורות שונות של אותו שורש עצמו.

(וסימן לדברים הבאים סימנ"י רבנ"ן מהמנ"י וספר"י).

ושבים לשאלה מדוע נאמרה פרשת רוצחים ליהושע בלשון קשה, ואומרים, פליגי בה [נחלקו בכך] ר' יהודה ורבנן, חד [אחד מהם] אומר: מפני ששיהם ששיהה אותם, את ערי המקלט, ולא קיים את המצוה מיד. וחד [ואחד מהם] אומר: מפני שהן של תורה, ולכן היה צורך לומר זאת בלשון עזה, לקיים את מצות התורה הזאת. ומביאים מחלוקת נוספת הקשורה לפרשת ערי המקלט שביהושע.

נאמר "ויכתב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים" (יהושע כד, כו), פליגי בה [נחלקו בכך] ר' יהודה ור' נחמיה באלו דברים מדובר, חד [אחד מהם] אומר: הכוונה היא לשמנה פסוקים אחרונים בתורה, שבהם מדובר על מות משה, והם הדברים שכתב והוסיף יהושע בספר תורת אלקים (ספר התורה) על הדברים שכתבם משה. וחד [ואחד מהם] אומר: זו פרשת ערי מקלט הכתובה בספר יהושע (פרק כ).

ודנים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר], שהכוונה היא לשמונה פסוקים שבתורה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "ויכתוב... בספר תורת אלהים", שנכתבו הדברים בספר התורה עצמו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהכוונה היא לפרשת ערי מקלט שבספר יהושע מאי [מה משמע] "בספר תורת אלהים"? והרי לא נכתבו דברים אלה בתורה! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך צריך להבין את הדברים: ויכתוב יהושע בספרו את הדברים האלה הכתובים בספר תורת אלהים. אגב מחלוקות אלו מזכירים עוד מחלוקת בין ר' יהודה וחכם אחר, שלא נתפרש בה מה אמר כל אחד.

ספר תורה שתפרו את יריעות הקלף שלו בפשתן, פליגי בה [נחלקו בכך] בדינו של ספר זה ר' יהודה ור' מאיר, חד [אחד מהם] אומר: כשר, וחד [ואחד מהם] אומר: פסול.

ומסבירים את דעותיהם: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] פסול, טעם הדבר הוא — דכתיב [משום שנאמר] "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך... למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט), ואיתקש [והוקשה, הושוותה] כל התורה כולה בפסוק זה לתפילין, שנזכרים קודם בפסוק זה: מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין — אף כל היריעות של ספר תורת ה' צריך לתפרן בגידין הלקוחים מבהמה. ואידך [והאחר] סבור: כי איתקש [כאשר הוקשה הושוותה] התורה לתפילין הרי זה דווקא לענין למותר בפיך, שאין עושים יריעות ספר תורה אלא ממין בהמה שמותר באכילה לישראל, אבל לפרטי הלכותיו לא איתקש [הושוותה].

אמר רב: חזינן להו [ראיתי אותן] לתפילין דבי חביבי [של בית דודי, ר' חייא] דתפירי בכיתנא [שהם תפורים בפשתן], ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו] אלא תפירתן צריכה להיות דווקא בגידים.

א משנה נאמר בתורה כי הרוצח בשגגה יושב בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול. ואמרו על כך: אחד כהן גדול משוח בשמן המשחה כדרך שהיו הכהנים הגדולים נמשחים לכהונה בזמן בית ראשון, ואחד כהן גדול המרובה בבגדים בלבד, כדרך שהיה בבית השני, שהלבישום שמונה בגדי כהונה גדולה, אבל לא נמשחו בשמן המשחה, ואחד כהן גדול שעבר ממשיחותו כגון שנמצא פסול בכהן גדול ומינו את זה תחתיו, ולאחר שחזר הכהן הראשון לכשרותו, העבירו את זה מן הכהונה הגדולה — כולם במותם מחזירין את הרוצח מעיר מקלטו. ר' יהודה אומר: אף כהן משוח מלחמה שנמשח כדי לצאת בראש הצבא למלחמה, מחזיר במותו את הרוצח.

לפיכך אימותיהן של כהנים גדולים מספקות להן לגולים לערי המקלט מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, שאם יהיו חייהם קשים שם — יתפללו שימותו הכהנים הגדולים, ויוכלו לצאת משם.

ב גמרא על האמור במשנה, שכל הכהנים הללו במותם מחזירים את הרוצח מעיר המקלט, שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב כהנא: שאמר קרא [הכתוב] "וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אותו בשמן הקדש" (במדבר לה, כה), וכתיב [ונאמר] גם "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל" (במדבר לה, כח), וכתיב [ונאמר] עוד "ואחרי מות הכהן הגדל" (במדבר לה, כח), הרי נזכר שלוש פעמים "כהן גדול" כנגד שלושה מיני כהנים גדולים שנמנו במשנה לדעת התנא הראשון: משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים, וכהן שעבר ממשיחותו.

ור' יהודה סבור: כתיב קרא אחרינא [נאמר עוד כתוב אחר] "לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן" (במדבר לה, לב) הרי שנזכר כהן נוסף, והוא משוח המלחמה. ואידך [והתנא האחר] סבור: מכיון שלא כתיב [נאמר] באותו פסוק "הגדול" — אין זה רמז לכהן נוסף אלא חד מהנך [אחד מאלה] הוא שהוזכרו קודם לכן, ואין כאן אלא חזרה על אותם דברים.

ג נאמר במשנה: לפיכך אימותיהן של כהנים היו מספקות מחיה וכסות לגולים, כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו. ותוהים: טעמא [הטעם, דווקא] משום שלא מצלו [יתפללו], הא מצלו — מייתי [הרי אם יתפללו שימותו — הם אכן ימותו]? והכתיב [והרי נאמר] "כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא" (משלי כו, ב), והרי קללת חינם היא זו, ומדוע יחששו לה? אמר ליה [לו] ההוא סבא [זקן אחד]: מפירקיה [מדרשתו] של רבא שמיע לי [שמעתי] שאין זו קללת חנם, כיון שהכהנים הגדולים יש להם מקצת אשמה במעשה הרציחה שעשו אלה, שכן היה להן לבקש רחמים על דורן שלא תארע תקלה של רצח, ואף לא בשגגה, ולא בקשו. וכיון שיש בהם קצת אשמה יכולה התפילה שימותו להזיק להם.

ואיכא דמתני [יש ששונים] את המשנה בגירסה שונה במקצת: לפיכך אימותיהן של כהנים מספקות להם מחיה וכסות — כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו. ונדייק: טעמא דמצלו [הטעם, דווקא, משום שמתפללים] לא ימותו, הא לא מצלו — מייתי [הרי אם לא יתפללו — ימותו]? מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לכהן הגדול לעשות] כדי למנוע את הדבר? הכא אמרינן [כאן, בבבל אומרים אנו] פתגם זה: טוביה חטא וזיגוד מנגיד [לוקה]. שאדם בשם טוביה חטא חטא מסויים, ואדם בשם זיגוד בא לבדו להעיד עליו. וכיון שאין מקבלים עדות כזו, והוא כמוציא שם רע בלבד — הלקוהו משום הוצאת שם רע. ונמצא שהחוטא יצא בלא עונש, ודווקא זה שבא להעיד על כך לקה. ומכאן נעשה הדבר לפתגם מקובל לאדם שלוקה בעוון חבירו.

התם אמרי [שם בארץ ישראל היו אומרים] פתגם אחר על אותו ענין: שכם נסיב [נושא אשה] ומבגאי גזיר [מל] את עצמו. שלקחו לדוגמה מה שאירע בעיר שכם, כאשר שכם רצה לשאת את דינה וגרם לכל בני העיר שימולו. שנמצא ששכם הוא הנושא את האשה ונהנה, ואילו כל מי שנמצא שם צריך היה לסבול ולמול את עצמו.

אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד]: מפירקיה [מדרשתו] של רבא שמיע לי [שמעתי] מדוע ראויים הכהנים הגדולים לעונש — שהיה להן לבקש רחמים על דורן שלא תארע תקלה של רצח בשגגה, ולא בקשו, ולכן היו צריכים תפילה של הגולים עצמם בעדם. ומביאים ראיה נוספת לרעיון זה, כי הא דההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה [כמו מעשה זה שאדם אחד שאכל אותו אריה במרחק שלש פרסות ממנו] ממקומו של ר' יהושע בן לוי, ולא אישתעי [שוחח] אליהו הנביא בהדיה תלתא יומי [אתו שלושה ימים], שהקפיד עליו על אדם שנהרג בסביבתו, משום שלא התפלל שלא יארע דבר כגון זה במקומו. מכיון שדיברנו בעניני קללות והתגשמותן, מביאים עוד.

אמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם — אפילו בחנם, כאשר מתברר שלא היתה סיבה לקללה זו — מכל מקום היא באה על המקולל. מנלן [מנין לנו] זאת? ממה שאירע באחיתופל, שבשעה שכרה דוד שיתין את היסודות העמוקים הנמצאים מתחת למזבח שבבית המקדש, קפא תהומא בעא למישטפא לעלמא [צף ועלה התהום וביקש לשטוף את העולם]. אמר דוד: מהו, האם מותר לכתוב שם קדוש אחספא [על חרס] ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה [ולזרוק אותו בתהום כדי שיעמוד התהום במקומו]? והשאלה היתה האם אין בכך משום בזיון השם שמשתמשים בו בדבר זה, ושהוא עלול להימחק בכך. ליכא דאמר ליה מידי [לא היה מי שאמר שהשיב לו דבר]. אמר דוד: כל היודע דבר זה ואינו אומרו — יהיה עונשו שיחנק בגרונו.

נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו, אמר: ומה על מנת לעשות שלום בין איש לאשתו, כשחושד האיש באשתו שהיא סוטה, ומביאה לשתות מי סוטה, אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, שהרי מוחקים במים אלה מן המגילה שכתוב בה כמה פעמים שם ה', ומשקים איתם את האשה, כדי לעשות שלום בין בני הזוג. לצורך דבר כזה של תהום העלול לשטוף את כל העולם, שהוא שלום והצלה לכל העולם כולו לא כל שכן שמותר להשתמש בשם, גם אם הוא עלול להימחק במים? אמר ליה [לו] אחיתופל לדוד: שרי [מותר] הדבר. ועל סמך זה כתב דוד שם אחספא [על חרס], שדי אתהומא, נחת וקם אדוכתיה [זרק על התהום, וירד התהום ועמד במקומו].

ואפילו הכי כתיב [ואפילו כך נאמר] בזמן מרד אבשלום "ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק" (שמואל ב יז, כג). הרי שאף שלא היה מקום לקללה זו שקילל דוד לחול, שהרי השיב לו אחיתופל מה ששאל, מכל מקום כיון שיצא דבר קללה עליו מפי דוד — נתקיימה בו הקללה.

ועוד בענין זה אמר ר' אבהו: קללת חכם — אפילו נאמרה על תנאי היא באה (מתקיימת). מנלן [מנין לנו]? מעלי הכהן הגדול, דקאמר ליה [שאמר לו] [עלי] לשמואל כשהיה לו חזון נבואה על עלי שבניו לא הלכו בדרכיו: "כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר" (שמואל א ג, יז). ואף על גב דכתיב [ואף על פי שנאמר] מיד אחר כך "ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו" (שמואל א ג, יח) — [ואפילו הכי] כתיב [כך נאמר] מאוחר יותר לעת זקנת שמואל "ולא הלכו בניו בדרכיו" (שמואל א ח, ג) כלומר, שכה עשה לו אלקים כמו שעשה לעלי, שבניו לא הלכו בדרכיו. הרי שאף שעלי קיללו על תנאי אם לא יגלה לו, ואילו שמואל גילה לו, ולא התקיים התנאי — מכל מקום פגעה הקללה בשמואל.